|
כשבודקים את רמת החיים בקיבוץ יש לבודקה לפי שני קריטריונים:
א. האם רמת החיים תואמת לעקרונות הקיבוץ וערכיו.
ב. האם אנו חיים לפי יכולתנו.
ובכן, בקשר לערכים אין קביעה חד משמעית שחבר קיבוץ צריך לחיות בעוני, ובין מטרות הקיבוץ המוצהרות קיימת גם הדאגה לרווחת חבריו. אבל נדמה לי שצריכה להיות מידה מסוימת של צניעות באורח חייו של חבר קיבוץ. גם המושגים של גבוה ונמוך, ברמת החיים משתנים עם השנים. בילדותי נחשבו בעלי מקררים חשמליים ומכונות כביסה לגבירי השכונה ואילו כיום אלו שני מוצרים שלשכת הסעד מחלקת לנצרכים.
בעין גדי רמת החיים שהקיבוץ מספק לחבריו, צנועה למדי במושגים ישראליים (וזאת כמובן בלי לקחת בחשבון את השימוש ב"מקורות חוץ" שהקיבוץ משלים עם קיומם ולפעמים אפילו מעודד את השימוש בהם).
הדירה שבה אני חי ותכולתה כולל הטלוויזיה והטלפון (הנחשבים כיום למצרכים עממיים ונמצאים כמעט בכל בית) וכן יתר מרכיבי רמת החיים, ושוב אני מדגיש: שהקיבוץ מספק – אינם בשום אופן מופרזים במושגים ישראליים, ובודאי לא לאדם שמאחוריו שלושים שנות עבודה. אבל יתכן שהקיבוץ אינו יכול לספק גם רמת חיים צנועה זאת. במקרה זה צריך לבדוק מה לקוי במערכת שאספה סביבה אנשים משכילים ומוכשרים ולא מצליחה לתת להם קיום הוגן.
אני, על תקן של מי שאינו מבין בכלכלה (ובהקשר זה ראוי לזכור שאנשים שכן מבינים בכלכלה הצליחו לסבך את התנועה הקיבוצית בחוב עגול של מיליארד דולר בתוספת פרשיות כלכליות מבישות), ובכן, למרות שאיני מבין בכלכלה, נראה לי שאת רמת החיים הקיימת בעין גדי אפשר לקיים מההכנסות הנוכחיות ובמיצוי נכון של אמצעי הייצור העומדים עכשיו לרשותנו - והתקלה טמונה במקום אחר.
עובדה שחשוב לזכור אותה – הוצאות הקיום של התושבים מהוות רק כרבע!! מכלל הוצאות הקיבוץ, יתר שלושת הרבעים הן מה שקרוי הוצאות משקיות, עצם העובדה הזאת שמזדקרת לעין בכל סכום או חזוי משקי שיוצא לציבור, לא הייתה, הסתבר לי, במודעות של חלק ניכר מהציבור ובכללו גם כאלה הקרויים בעגה מקומית "מישקיסטים" והמאכלסים בתדירות גבוהה את ועדת המשק.
כשרוצים לחסוך – יותר הגיוני לפנות קודם כל לשלושת הרבעים ולא אל הרבע, מעצם העובדה שמדובר בסכום גדול פי שלושה. אבל, יש עוד עובדות: בעוד שתקציבי הצריכה, מופרזים או צנועים, נמצאים בביקורת ובפקוח מתמידים ובעצם נמצאים מתחת לפנס, ההוצאות המשקיות הרבה פחות מבוקרות ונשלטות ואפשר להביא דוגמאות בלי סוף; ניקח למשל את חשבון החשמל השמן המתפרסם מדי פעם לפעם על לוח המודעות למען יראו החברים כמה מופקרים ובזבזנים הם, ובכן, החשבון הזה כולל את הוצאות החשמל של הגופרית על מנועיה ומזנוניה, את בית ההארחה, את חדרי האוכל, את האולם, את חוות הפריזרים שבמחסן מזון, את מרחביה המקוררים תמיד של מעבדת הצילום, וכן עוד רבים ומחושמלים שלא הזכרתי. כמה מזה נשאר בהוצאות צריכה של החברים? וכמה מתוך מה שנשאר, בכלל נתון לשליטתם כצרכנים?
והנה נזכור באיזו קפדנות טפלה המערכת הפיננסית בחריגות בתקציב של החברים, בשעה שחריגה גדולה פי כמה עשרות תפחה לה באין מפריע ב"מגזר היצרני".
או, קחו למשל את התיאור הקלאסי של בזבוז בשיחות טלפון: האם המספרת לסבתא, בפרטי פרטים צבעוניים, על נפלאות פעולות המעיים של הנכד החמוד. כנגדה אפשר להעמיד את שיחת הטלפון המישקית, לעילא, (המתנהלת, כמובן, בשעה היקרה ביותר) ובה מפתח ה"מישקיסט" שיחה ממושכת רוויה רמזי זימה עם המזכירה של בעל דברו (שקוראים לה כמובן "מידעלה").
או, משהו טרי מעכשיו: חרב הקיצוצים הונפה גם על לימודי אחה"צ, מוסד חיובי מעין כמוהו בחברה המתיימרת לקבץ לתוכה אנשים רחבי אופקים, וכך מתווסף עוד מוקד של חיכוך ועימותים בין החברים לבין המוסדות ובינם לבין עצמם, וגובר הפיתוי לפנות גם במקרה זה אל החיק החמים והרחב של מה שקרוי "מקורות חוץ". הסכום שיחסך הוא חסר משמעות, בהגדרה, כשדנים בהוצאות משקיות ובסכומים גדולים פי כמה המוצאים בלי ניד עפעף במערכת המשקית, למטרות שוליות.
אגב, אחד ממרכיבי הוצאות הצריכה הגדולים ביותר (בכל מקום) הוא הדיור ודווקא בדיור נהגו לאורך כל השנים ביד רחבה, בעיקר במה שקשור להסבת דירות מגורים לצרכים אחרים.
| 
