כמה הרהורי כפירה על המצב

התנועה הקיבוצית ועין גדי בכלל (במקום טוב באמצע) נקלעו למצוקה כספית קשה, אשר יש המגדירים אותה כמצב של פשיטת רגל למעשה, ובכך חוברים לשורה של גופים כמו תנועת המושבים, סולל בונה, קופת חולים וכן כמה עסקים ומפעלים פרטיים, כולם נפגעי שיגיונות הכלכלה הישראלית בשנים האחרונות.

אבל, הגורמים החיצונים אשר אולי הם דומיננטיים בהשפעתם, מהווים רק חלק מהסיפור. ניקח לדוגמא מכונית הנקלעת לתאונה בגלל כביש רטוב, יתכן והתאונה לא הייתה נגרמת אם כל המערכות של המכונית היו תקינות, למרות הכביש הרטוב. כך גם במקרה שלנו – שיגיונות הכלכלה הישראלית הזדווגו אל מערכות פגומות והולידו את שהולידו.

והנה ארגונים כמו סולל בונה ותנועת המושבים, לאחר שעשו את המעשה שהוא בבחינת "פעולה תכופה" במקרים כאלו, דהיינו פניה אל הקופה הציבורית שתחלצם ממצוקתם, פנו לבדק בית פנימי ולחשבון נפש.

התנהגותה של התנועה הקיבוצית מרשימה (במושגים ישראליים) בכל הנוגע לניסיונות להתגבר בכוחות עצמה על הקשיים וביכולת לממש את העזרה ההדדית בתוכה פנימה, אבל מרשימה הרבה פחות בכל הנוגע לבדיקת הסיבות ולהסקת המסקנות, לפחות כך בעין גדי.

גם להסקת מסקנות יש עומקים שונים ושוב אני משתמש בדוגמא: אם ניקח את פרשת היחסים עם בלס, מסקנה הגיונית מכל מה שקרה, יכולה להיות – שעל התנועה הקיבוצית לעבוד עם עורכי דין טובים יותר. ואפשר שפרשה זו תעורר כמה הרהורים נוגים למה שקרה לקיבוצניקים כפרטים ולתנועה הקיבוצית ככלל, במגעם ההולך ומתהדק עם עולם העסקים, ובעקבותיהם (בעקבות ההרהורים) תבואנה מסקנות מעשיות, אשר לדעתי, הן בהכרח חייבות להיות מרחיקות לכת.

עיקר קשייה הכספיים של עין גדי, חשוב לזכור ולהזכיר, נובעים לא מצריכה מופרזת מעבר ליכולתנו הכלכלית, לא מהשתתפות בחגיגות "ימי ארידור העליזים" שבזכותן יש לנו, רחמנא ליצלן, טלוויזיות צבעוניות וטלפונים, לא בגלל חוסר מאמץ מספיק בעבודה או יום עבודה לא מספיק ארוך וגם לא מפיגור טכנולוגי. אלא – בראש ובראשונה מכמה השקעות כבדות יותר וכבדות פחות בענפים משקיים.

מרכיב דומה יש גם בחלק ניכר מההסתבכויות הכספיות של יתר משקי התק"ם: שורה של השקעות כבדות בענפי הייצור שלא נשאו את הפירות המקווים.

אין אני מתיימר לערוך ניתוח מסודר על מצבה של עין גדי ועל הסיבות שהביאו אליו אלא אני רוצה להתייחס לכמה נושאים הקשורים קשר כזה או אחר למצב.

איור: זאביק רוזנבוים