נמרינו החמודים והעוקצניים

נמרינו החמודים והעוקצניים

דבריו של יוסי אוד כתובים בלשון מתונה וניכר מהם רצון טוב ואם זאת, לדעתי אנחנו נמצאים כעת במקום שבו קשה יהיה להגיע לאיזה שהוא הסדר הגיוני מבחינתנו; כי בין נקודות המוצא יש פער שאינו ניתן לגישור.

בראשית דברי אני רוצה קודם כל להצהיר: אני חובב טבע! ולהבדיל ממרבית חובבי הטבע המקצועיים (ושימו לב לסתירה שבמינוח) אני כבר חי בחיק הטבע כ-30 שנה.

אני מכיר בחשיבות שמירת הטבע ובעבודה החשובה שנעשתה בתחום זה על ידי הרשות, ואם זאת, כמו בכל תרופה מה שקובע הוא המינון הנכון. שומרי הטבע זכו בארץ לסמכויות חוקיות נרחבות ומה שחשוב לא פחות, לאהדה ציבורית עצומה ולפחות במפגש שלנו איתם בעין גדי הם מנצלים את הכח והסמכות שבידם בצורה מקוממת, לא פעם.

איני מכיר את הדור הנוכחי של נציגי הטבע עלי אדמות אצלנו, אבל ממפגשים בעבר, הצטיירה לי תמונה של מערכת מושגים, שקיבוץ עין גדי בתוכם הוא תופעה שלילית ומיותרת, המפריעה את שלום הטבע ובלית ברירה יש להשלים, בינתיים, עם קיומו איך שהוא.

לו היו הדברים נעשים כאן לרצונם לא היה פה קיבוץ. אבל היה פה כמובן בית ספר שדה ומגורים לעובדי הרשות (בתוך בנין, המשולב להפליא בנוף, שבביה"ס) ואת הציונות באזור היו מגשימים בעזרתם של האדיבה של סאלם וחבריו מיריחו. לו היה ניתן, אז יתכן ובכלל היו סוגרים את אזור עין גדי למטילים למען "שמור את הטבע בשלמותו" ו"לצרכי מחקר".

כבר היום סגורים הקטעים העליונים של נחל דוד ונחל ערוגות בפני מטיילים ל"צרכי מחקר". איני יודע איזה מחקרים נעשו שם – אולי סטודנט שנה א' עשה עבודת גמר על קינון של איזו ציפור. פעם באחת השבתות, הפרתי את האיסור ולאחר מריבה עם פקחי הרשות חדרתי לאזור האסור. לא ראיתי שם חוקרים אבל היו שם מטיילים שלהם הותר להכנס, כנראה בגלל קרבה כזו או אחרת לעובדי הרשות.

אבל נחזור לנמרים – לדעתי אין מדובר פה יותר בחיות בר אלא בחיות שעשועים של גיורא אילני וחוקרים אחרים.

הנמרים מסתובבים עם מכשירי קשר ונמצאים במעקב מתמיד, נכנסים ויוצאים ממלכודות שמציבים להם לצרכי סימון, או סתם בגלל געגועים. עד כדי כך הפך המצב למובן מאליו בציבור הרחב, עד שיום אחד התפרסמה באחד העיתונים ידיעה על נמר שנתגלה בנחל צאלים שעוד אין לו מכשיר קשר.

לא יעלה על הדעת שמישהו יגדל כלב שטורף חיות בית ומסכן חיי בני אדם בלי שיכלא או יושמד (הכלב) אבל נמרים שאני. יש טענה שכל התקרבותם של הנמרים אל מקומות הישוב נעשתה לאחר שהורגלו לקרבתם המועילה של בני האדם, כשהתחילו להאכיל אותם בחיות בית בתחנות האכלה.

כשצדו נמרה בעין גדי והביאו אותה לגן חיות, קמו כמה שוחרי טבע וזעקו על המעשה הנורא שנעשה לנמרה המסכנה, אבל איש לא זעק כשעקדו עיירים קטנים בשלשלת ברזל לוהטת בחום של 45 מעלות אל יתד בקרקע כדי שיחכו בסבלנות עד שיבוא הנמר ויטרוף אותם.

בכל החגיגה סביב הנמרים נראה לי שהיה ערוב מושגים והאינטרס המצומצם והאנוכי של שנים שלושה חוקרי טבע הפך להיות בשטיפת מוח, לאינטרס עליון של עם ישראל.

נשאלת השאלה האם באמת חשוב כ"כ לעם ישראל שנמרים יסתובבו לעשרותיהם באזור עין גדי? מסופקני, מה שבטוח שהמצאותם של הנמרים בקרבה כה גדולה לצביליזציה מאפשרת תנאי מחקר סופר נוחים ובכלל אטרקציה ופרסומת לאלו שמתעסקים בהם, אולי אפילו בקנה מידה עולמי.

אני מאמין שאוכלוסית הנמרים באזור, במצבתה הנוכחית תוכל לספוג העלמותם של "אריסטובלוס" או "הורקנוס" או אפילו "יוצמך" שחודרים לקיבוץ ו/או לישובים אחרים, וכמוהם (כמו אוכלוסיית הנמרים) גם עם ישראל, מי שינזק הם אלו שמקדמים את הקריירה המדעית שלהם על גבם ועל גבינו.

יודעי דבר טוענים שמבחינה חוקית אנחנו זכאים לירות בחיות טרף החודרות לתחומי הישוב אבל נעזוב את החוק. מחלקים לנו נשק ומתירים לנו לפגוע בבני אדם המסכנים אותנו, האם חייו של נמר שווים יותר מחייו של יצור אנוש?

בכל מקרה נראה לי שאנו נמצאים בנקודה שבה השאלה האמיתית אינה עד מתי לסגור את השער וכמה עוד להשקיע בגדר – הנמרים באזור התרבו בשנים האחרונות במהירות, לפני עשרים שנה היו רואים אותם פה ושם לעיתים נדירות והיום יוסי אוד מספר לנו על חמשה פרטים (למעט הגורים) שחודרים בוודאות, דרך קבע לקיבוץ – וזאת למרות שספרו לנו שנמרים הם חיות טריטוריאליות ושלמקום בו נמצא נמר אחד לא יבוא נמר אחר. (זה גם מעורר ספקות לאמינות הטענה שנמרים אינם תוקפים בני אדם). מכיוון שקצב התרבותם הולך וגובר ואויבם הטבעי היחיד - הוא האדם – הוציא את עצמו מן המשחק ישרוץ אזור עין גדי בעוד זמן לא רב נמרים – ומה יהיה אז?

אם נלך לשיטתם של שוחרי הנמרים תהפוך עין גדי לשמורת נמרים אולי"יחידה במינה בעולם כולו" כמובן שאז אי אפשר יהיה לפתוח את האזור לתנועה חופשית של הקהל, והשמורה שכבר כיום נפתחת רק "בשעות משרד" משמונה בבוקר ועד ארבע אחה"צ (וסגורה בשעות שבהן הכי נעים והגיוני לטייל באזור) תסגר כליל, למעט תנועה ממונעת ברכב הרשות, במסלולים קבועים ומצומצמים ובליווי פקחים מורשים.

בתוך השמורה יחגגו הנמרים וחוקריהם (וודאי יבואו גם כמה קולגות מחו"ל מפעם לפעם) וכן פקחי הרשות, מקורביהם ופרוטקציונרים למיניהם. בעתונים ישטפו את מוחותינו ויספרו לנו איזה נכס יש לעמנו ואילו עמנו ישיש וישמח בנכס החדש, ויקבל את הדין בשלווה כל עוד תוקצה לו פינה כלשהי שבה אפשר להתגודד ולצלות סטיקים בחגים.

כדי לנסות למנוע את התאור שלמעלה יש, לדעתי, להשתחרר קודם לכל מאוירת החגיגה שמסביב לנמרים, להתיחס לבעיה בצורה מפוכחת ולנסות להשיב את המצב שהיה פה אך לפני שנים לא רבות: שנמרים יחיו במדבר יהודה ובשולי השמורה רחוק מקרבתם של בני האדם.

איורים: זאביק רוזנבוים