|
גיוסים גיוסים ותורנויות היו חלק בלתי נפרד מחיי עין גדי, הם גם מקור לא אכזב לפרץ של נוסטלגיה. ואני רוצה לספר מזכרוני. בימיה הראשונים של עין גדי, לא הייתה תורנות מסודרת וכל המלאכות שלאחר יום העבודה נעשו על ידי מתנדבים ובעיקר מנודבים. שיטה מקובלת של סדרני העבודה, היתה לארוב בדרך למקלחת לאנשים שהיו בדרכם אליה ולגייסם בנימוק שאין לעמוד בפניו – "אתה במילא מלוכלך, אז בוא, לפרוק – להעמיס את המשאית" וכו' כמובן שאחר כך הפך העסק להיות מסודר יותר, המגוון היה גדול ובשפע – בציר השכם בבוקר, קטיף עד לצהריים, מיון עד חשיכה וכל שנותר היה רק להעמיס את המשאית בארגזי עץ מלאים בירקות, לגובה 12 קומות, ואח"כ אתה חופשי לנפשך, אלא אם כן גויסת לרקוד הורה עד אור הבוקר. את המשאית היה צריך גם לפרוק, ואם זכית – הרי שפרקת משאית זבל בטוריה, או בלוקים בשיטה פרטנית – אחד, אחד. אני זוכר שלילה אחד פרקנו במשותף צוות חברים וצוות של סולל בונה (שחלקם הוגלו לעין גדי במצוות המשטרה), סולל בונה הקדים את הקיבוץ בכ-40 שנה והפועלים ליוו את עבודתם כשהם מפזמים אחרי כל בלוק שפרקו "נוך צווי פיאסטר" ("עוד שני גרוש" – מחיר הפריקה לבלוק) כדי להגביר את המוטיבציה. בצד החקלאי חשוב להוסיף למען השלמת הרשימה את גיוסי הסיקול, השתילה, העידור, העישוב, "ציפ-ציפ", קנוב בצל וודאי שכחתי כמה. ולא הרי גיוס שתילה שכל כולו מרוץ עם גב כפוף לאורך שורות אינסופיות, כגוס "ציפ-ציפ" שהתבצע בחצי רביצה בקצב של מטרים ספורים לשעה. קנוב היה ארוע חברתי כשחבורה יושבת סביב ערמת בצל ומקצצת את העלים מהבצל – תוך ליבון בעיות השעה והיקום. בתקופת נטיעת התמרים היה על כל בחור וטוב לחפור בור אחד לפני תחילת יום עבודתו הרגיל. במטבח היו גיוסים למריטת נוצות וניקוי קרביים של עופות כשלפעמים הסועדים עצמם היו משלימים את מלאכת המריטה. גיוסי נקוי החדרים בבית ההארחה כבר שייכים לעבר הקרוב יותר (אבל לעבר!) וכמוהם גם הגיוס לצביעת הצללוידים באנימציה. אפילו בהעמסת ההודים חלו שינויים לא מעטים, כשבתחילה היו צדים את ההודיים אחד אחד, קושרים להם את הרגלים ומביאים אותם לכלובים, צוות אחד, לאחר ליל מרדפים מיגע, נאלץ ברב תסכול לשחרר את כל שללו כי המשאית התקלקלה. הגיוסים שייכים לעבר אבל אנחנו, כציבור המסתפק במועט, מסתפקים במה שנותר. |
|
איור: זאביק רוזנבוים |
