מאת: אילנית אברישומי
לפני קצת יותר מ- 5 שנים, היינו סטודנטים טריים בשנה א'. זה היה הסמסטר הראשון, השבוע הראשון ללימודים, השיעור הראשון ב'מבוא לתקשורת'. אנחנו, קבוצה של עשרים ומשהו מספרי תעודות זהות, ישבנו בכיתה וחיכינו למרצה. אחרי כמה דקות נפתחה הדלת, נכנס לכיתה איזה איש אחד …גדול …, הסתכל עלינו במן מבט כזה של "תיזהרו ממני", הניח את התיק שלו על השולחן, ואמר לנו כך: "שלום. אני יובל. המרצה שלכם לתקשורת, ותרשו לי להסביר לכם איך הדברים הולכים להתנהל פה: אני מאד לא אוהב שתלמידים מפטפטים אחד עם השני במהלך השיעור, ואודה לכם אם תחסכו ממני את החוויה הזו. אצלי בשיעור אף אחד לא מדבר בלי רשות, וכדאי שתחסכו מעצמכם את התגובה שלי למקרים כאלה. מי שהפלאפון שלו יצלצל בזמן השיעור מוזמן תוך 10 שניות בדיוק, לארוז את הטלפון, את החפצים, את עצמו, ולעוף החוצה. מי שחושב שהוא הגיע לכאן כדי לשחק משחקים, שיחשוב שוב. מי שמחליט לצאת מהשיעור באמצע, שיצא ולא יחזור. מי שמאחר, שיישאר מעבר לדלת ולא יטרח להיכנס בכלל. אסור לכם לאכול בכיתה. מותר לכם לשתות". ישבנו קפואים במקום ולא ידענו אם מותר לנו לנשום, כי את זה הוא לא אמר. באותו רגע הסתכלתי עליו וחשבתי לעצמי, שהוא בדיוק מסוג האנשים שכשרואים אותם בצד אחד של הרחוב, כדאי מהר לעבור לצד השני ולא להתעסק אתם.
במשך הזמן, כל הקליפות הכאילו קשוחות שלו החלו לנשור. יותר ויותר הסתבר לנו שבתוך השריון שהוא עוטה על עצמו מסתתר לב גדול ורחב, עשוי ממרגרינה מומסת, שמתגייס לטובת כל מי שצריך ומתי שרק יתבקש. לבד מהיותו מרצה, יובל שחל היה ראש החטיבה שלנו ללימודי תקשורת בחוג למדעי ההתנהגות, וככזה הוא היה עבורנו הכתובת לכל בעיה (גם לאלה שיכולנו לפתור בעצמנו, אלא שבנוכחותו לא ממש הייתה לנו סיבה להתאמץ). אם המבחנים היו קשים, היינו מקטרים אצל יובל. אם איזה מרצה היה מעצבן אותנו, היינו מתלוננים אצל יובל. אם לא הכניסו לנו את כל המאמרים למחשב, היינו בוכים אצל יובל. ואם איזה כסא נשבר או המזגן לא עבד, אז גם כן, היינו מייללים אצל יובל. הוא מצדו תמיד הקשיב, התעניין, הבטיח לטפל, ואני אף פעם לא הבנתי מאיפה יש לו כל-כך הרבה סבלנות לשטויות שלנו.
אלה בוודאי לא הדברים היחידים שיובל ייזכר בזכותם. אפשר לדבר שעות על איזה מרצה הוא היה, ובאיזה דרך הציג את הנושאים, ואיך הוא ידע להגיש את הדברים, ועד כמה הוא היה מעניין ומרתק, ולא יהיה לזה סוף. אלא שיובל שחל הטביע את חותמו על תלמידיו הרבה מעבר למה שנכלל בפרקי הלימוד הפורמאליים. הוא נתן מקום של כבוד הכרחי, לדברים שחלק מהם לאט לאט מתחילים לצאת מהאופנה. היה לו פתיל קצר מאד לגילויי חוצפה. היה לו פתיל קצר להתנהגות לא נאותה. הוא לא האריך בדברים עם מי שדיבר בסלנג רדוד. מי שביקש את עזרתו, צריך היה להיות מוכן לעבודה אחראית ועניינית מולו. הוא לא התעלם ממחדלים, לא שתק לשחיתות ולא ויתר למושחתים. הוא תמיד אמר את מה שהוא חושב, גם אם לא היה בקונצנזוס. היה לו אכפת מדברים, ומה שקורה במדינה לא עבר לידו. הייתה לו יכולת מדהימה לחדד את ההבנה ולגרות את הסקרנות. הוא לימד אותנו להרחיב את שיקולי הבעד והנגד, גם מעבר לטווח שמוגבל במקום ובזמן. הוא לימד אותנו הוא להיות ביקורתיים וספקניים, ועד כמה שזה נשמע בנאלי במסגרת אקדמית, הוא לימד אותנו לחשוב.
חלק מסוד הצלחתו של יובל, גם כמרצה וגם בתפקידו כראש החטיבה, היה טמון כנראה במינון הנכון שהיה לו בין הגשת הסיוע לבין הצבת גבולות ברורים. בין הנתינה האינסופית שלו לנו, לבין הדרישות שלו מאתנו. הוא ידע מתי אנחנו באמת זקוקים לעזרה, ומתי אנחנו סתם מתבכיינים. הוא ידע מתי לתת לנו חיזוק ומתי לתת לנו על הראש. והוא גם ידע איך לעשות את זה. הוא ידע למצוא את השביל באמצע, ולגשר על הפער הגדול שהיה בין המחויבות המקצועית שלו, הבלתי מתפשרת, לבין הבקשות המפונקות שלנו. זה נכון שהיה לו רף גבוה והוא לא עשה לנו הנחות, אבל עינו הייתה פקוחה כל הזמן, והוא דאג, בדרכו שלו, להוביל ולהביא אותנו למקום שבו נצליח לעמוד באותן הדרישות שהציב לנו.
לשמחתי, שמרתי אתו על קשר גם בשנים שלאחר הלימודים. הנכונות שלו לשמוע ולסייע לא נגמרה בתום שעות הקבלה שלו במכללה. הוא היה יכול לצאת מגדרו כדי לעזור, לכל אחד, להזיז דברים, לקדם עניינים, כמובן רק בתנאי שלא יטרידו אותו באמצע משחק של הפועל ת"א. כשהתלבטתי במשהו, או כשהייתי צריכה להכין או לעשות הכין משהו, תמיד יכולתי לקבל ממנו מילה טובה, עצה או איזה רעיון. הוא היה המרצה היחיד שיכולתי לשלוח לו מייל ולספר שהמנהלת שלי בעבודה נורא עצבנה אותי. וגם על זה הוא ענה לי. כמו שהוא תמיד ענה והתייחס. ואם במקרה לא היה לו מה לומר, אז הוא תמיד היה מוצא לי איזה שגיאת כתיב או טעות בעברית, וכמובן שהוא היה חייב לתקן אותן.
בשנים האחרונות, על כל דבר שקורה כאן במדינה, תמיד היינו צוחקים ותוהים מה יובל אומר עכשיו על העניין הזה ואיך הוא הגיב לעניין ההוא. אי אפשר לצפות בטלוויזיה בלי להיזכר במשהו שהוא לימד אותנו פעם. אי אפשר להתווכח, בלי להזכיר משהו שהוא פעם אמר. וגם לאחרונה, אי אפשר היה להתייחס למערכת הבחירות ולשינויים במפה הפוליטית, מבלי לשאול: מעניין איך יובל יפתח מחר את השיעור שלו, מה יאמר לסטודנטים שלומדים אצלו השנה ובאיזה פלפולי לשון ציניים יבחר הפעם?. אופן ההתייחסות הזה שלנו אליו, הוא רק דוגמא אחת לכך שיובל הצליח להשיג את אותו המקום, שכמעט כל מרצה ומחנך היה רוצה להגיע אליו: יראת כבוד לצד אהבה גדולה שכן עלו בקנה אחד. עיצוב החשיבה של תלמידיו. השפעה על דרכם והשקפתם. מגירה הקרויה על שמו בראשם ופינה חמה ששמורה לו בליבם. לאורך זמן. לתמיד.
* * * * *
ביום שני, 15 במאי, בשעה 15:30 בצהרים, עצרתי במכולת בדרכי מהעבודה הביתה. בצאתי עם שקיות המצרכים ביד, צלצל הטלפון שלי. על הקו הייתה שלי, חברתי לספסל הלימודים, כולה נסערת והיסטרית. "אילנית, שבי וקחי כוס מים", היא צורחת לי לתוך האוזן, "את לא תאמיני למה שאני אספר לך עכשיו". "כן שלי, מה כבר קרה עכשיו?" שאלתי אותה בנימה שגרתית. "הגעתי עכשיו למכללה לפגישה", היא ממשיכה, חסרת אוויר. "כל הקמפוס מלא במודעות אבל. כנסי מהר לאינטרנט. יובל שחל נפטר".
במשך כל החודש האחרון, מאז אותה שיחה ועד לשיחתנו היום בבוקר, חזרו על עצמם אותם המשפטים בדיוק: שאנחנו פשוט לא מאמינות שזה מה שבאמת קרה. אנחנו מדברות ומדברות, ולא מאמינות שאנחנו באמת מדברות על מה שאנחנו מדברות. זה לא נתפס. זה לא מחלחל. זה לא הגיוני שיובל כבר לא נמצא כאן. זה פשוט לא יכול להיות. אמנם, רוחו ודמותו של יובל נטועות עמוק בתוכנו ויצוקות כבסיס מספיק חזק, שגם המוות לא יוכל לעקור. אבל עדיין, בלכתו הוא משאיר אחריו חלל מאד מאד גדול. אני כל הזמן ידעתי שלא חשוב מה יקרה אתנו ואיך נתפתח, הוא תמיד יישאר בתמונה. היה לי את הביטחון שהוא תמיד יהיה שם כדי לעזור ולהתעדכן, וראיתי בו כמו איזה חוף מבטחים, חכם ובלתי אמצעי, שממנו יצאנו ואליו גם תמיד אפשר לחזור כשצריך.
זה לא היה אמור להיגמר ככה. הוא היה אמור להישאר פה ולהמשיך ללוות אותנו לאורך השנים, וככל שהזמן יעבור, כנראה שהאבדה הזו עוד תתגלה כהרבה יותר גדולה ממה שזה נראה כרגע. אפשר רק לנסות ולהתנחם בעובדה שזכינו ללמוד אצלו. כל מי שזכה בכך הרוויח מרצה יחיד ומיוחד במינו. מי ששוחח אתו, ולו רק פעם אחת, יודע שהוא היה איש מיוחד במינו. אלה לא קלישאות, ובאמת, זר לא יבין זאת. רק מי שהכיר את יובל שחל ולמד אצלו, יכול להבין על מה ועל מי מדובר כאן. לא היה שני לו, לא היה דומה לו, וגם לא יהיה. הוא היה רק אחד, והוא עזב מהר מידי, מוקדם מידי, והותיר את תלמידיו, מכריו ומוקיריו מוצפים געגועים, כששום תוכן לא יהיה הולם, לא יהיה מספיק, ולא יהיה הולם מספיק, בכדי להשלים את שאבד, שאיננו עוד, ושיחסר.
אילנית אברישומי
ירושלים
14/6/2006 יח' סיוון תשס"ו
avrilani@017.net.il
|