מרים שלי,
נערתי שלי,  איך הלכת מאיתנו כל כך מוקדם.
וללכת אהבת כל כך. 
וגינות. 
ופרחים. 
פרחים נועדו לגדול באדמת הגינה או בטבע, כך אמרת. הפרחים לא נועדו לאגרטלים. 

לפני שנים, בקיץ 1965 הגעת לעין גדי, מכנרת, בחורה צעירה ויפה, עם נמש בקצה חוטמה. בחורה לעניין. אוהבת טיולים. 
כך התחלנו את טיולינו לאורך השנים – בטיול לרחצה לילית בים המלח, ואחר כך לנחל ערוגות, לסיני ועוד. 

מרים שלי, אהבנו וגם רבנו. הקמנו משפחה אוהבת, הבאת לעולם ארבעה ילדים יפים ונחמדים. וגם איתם טיילנו לכל מקום. 
הילדים גדלו והיו לאנשים, ואחריהם הגיעו הנכדים אותם אהבת מאוד, למרות המרחק.  

בסוף יולי 2011 התגלה הסרטן בגופך ומיד נותחת בהצלחה בראשית אוגוסט. אבל נותרו גרורות והן טופלו בכימותרפיה עד סוף פברואר. 
ואז, רק לפני ארבעה שבועות, בביקור אצל הרופאה שלך, נודע לנו כי ישנן גרורות גם בריאות, מה שהתפתח במהירות והיקשה על נשימתך. למחרת אמרת לרופא המשפחה כי קראת באינטרנט שהחולים בסרטן הכבד אינם חיים יותר מחצי שנה מעת גילוי המחלה, ואילו את כבר עברת זאת בחודש...
ואז הסתער הסרטן הארור וקטל אותך. 

מרים שלי, הלכת לעולמך כאשר כל בני משפחתנו עמדו סביבך.  
כולנו אוהבים אותך מאוד וזכרך לא ימוש מלבנו.

גדעון

יום ו' ז ניסן, תשע"ב, 30 מרץ 2012.