התריאק של ים המלח – מוצר היצוא מס 1 בתקופה המוסלמית
מאת: אלי רז
גופם ושמנם של הנחשים והאפעים משמשים לתריאקה, כדי שימשוך מה שבגוף מסם המוות
(דוד קמחי 1160-1235 לספירה)
לים המלח יצאו מוניטין רבים בעולם העתיק בזכות מוזרויותיו: העדר צורות חיים השכיחות בכל מקווי המים הטבעיים, המליחות הרבה, כושר הציפה המוזר (הקדמונים לא קישרו בינו לבין המליחות) וכן תופעות סביב האגם, כגון: הררי מלח, המעיינות החמים, תרכיזי גופרית במחשופי חואר הלשון הציוריים, האספלט הנובע פה ושם בנקיקים, ובעיקר גושי האספלט הגדולים שנראו צפים מידי פעם על פני המים. לא פלא, אפוא, שמיתוסים נקשרו באגם המוזר וידוע מכולם הוא הסיפור המקראי על מהפכת סדום ועמורה, שנענשה בה חברת הרשע. מה מתאים יותר כרקע גיאוגרפי לשיעור במוסר, עם לקח עמוס פירוטכניקה, אש ותימרות עשן, מאשר ים המוות, חופיו השוממים והחומרים הדליקים המצויים בהם.
אבל פרנסה היא פרנסה, ואותם דלקים שהזינו את הלקח האלוהי ובנוסף להם המלח, שאפשר היה לאסוף מתוך הלגונות התבררו כמשאבים כלכליים עצומים. משום כך, לא פלא מדוע התנהלו קרבות יבשתיים וימיים על השליטה באוצרות ים-המלח. אך הפעם נצטמצם לסיפורו של התריאק, מוצר היצוא החשוב ביותר של ארץ-ישראל, החל מראשית התקופה המוסלמית.
המושג תריאק בלשונות חלק מארצות המזרח התיכון הוא מקביל למושג סם בעברית. לפי התיאורים זה היה נסיוב, שיוצר בעקר מארס של בע"ח אך גם של צמחים. עידוד ותמיכה ב"מחקר והפיתוח" של התריאק הגיעו במיוחד מכוונם של שליטים שהרי הם, יותר מכל, היו מועדים להרעלות. דוד קמחי (1160-1235 לספירה) בפרושו לפסוק "וירא אלוהים כי טוב" (בראשית א 25) ביקש להראות את הצד החיובי בבריאתם של רמשים וחיות ארס, כתב כך: אף על פי שיש בהם דברים מזיקים, יש בהם תועלת גדולה לדברים רבים, כמו שהעידו חכמי הניסיון: גופם ושמנם של הנחשים והאפעים משמשים לתריאקה, כדי שימשוך מה שבגוף מסם המוות.
התריאק הוא כאמור מושג די כללי וייצרו אותו במקומות שונים וממרכיבים שונים (ברוב המקרים מוזכרים נחשים ועקרבים). שימוש בארס נחשים למטרות מרפא היה מקובל בתקופת המשנה ועסקו בכך, כנראה, גם בשבת תחת הפטור של פיקוח נפש, או היה חשש שיעשו כן. מכאן נוצר הצורך לפסוק הלכה לגבי איסור צייד נחשים למטרה זו בשבת: הצד נחש בשבת, אם כמתעסק שלא ישכנו- פטור, ואם לרפואה- חייב (משנה, עדיות ב, ה).
עדויות רבות מצביעות על כך שהתריאק המשובח ביותר, מקורו בארץ ישראל ואם בארץ ישראל, אז איפה אם לא בים-המלח. אחד המקורות הוא אל-תמימי, רופא ירושלים מפורסם בן המאה ה-10 ולהלן ציטוט מכתביו: ובאשר לכופר [אספלט] היהודי, הינו אחד משני הסוגים המופקים מימת היהודים. והיא הימה המתה אשר במחוז פלסטין בקרבת ירושלים, אשר היא בין שני עורין [עור=עמק חוף]: עור צוער ועור יריחו… והוא הסוג המשובח ביותר… וסוג זה הוא אשר אותו מערבים בתערובות "התריאק הגדול" הנקרא אלפארוק שיעילותו מובטחת (תרגום- זהר עמר). רופאים ירושלמים היו רוקחים את חומרי הגלם שהובאו אליהם על ידי לוכדי הנחשים (בעקר אפעים), חולבי ארס, ואוספי אספלט, ומכאן בקיאותו של אל-תמימי בנושא. איננו יודעים אם התוודעותו רב סעדיה גאון, בן אותה התקופה (882-942) לתיריאק הירושלמי היא משנות פעילותו בארץ, או ששמע על סגולותיו בבבל הרחוקה, אולם פירושו למושג צרי – ששלח יעקב בידי בניו למצרים, כדי לרצות את יוסף (…קחו מזמרת הארץ בכליכם והורידו לאיש מנחה מעט צרי ומעט דבש, נכאות ולוט, בטנים ושקדים – בראשית מג 11) – שהוא הוא התריאק, מעיד על החשיבות הרבה שהוא מייחס לו. פירוש זה של גאון ישיבת סורא, והאישיות האינטלקטואלית הבולטת ביותר של היהדות הנורמטיבית בתקופה, לא רק מעיד על חשיבותו של התריאק, אלא מכניס אותנו גם למדרשי שמות והקשרים לשוניים מעניינים.
הנוסע פון-הארף, שתר את ארץ ישראל במאה ה-14 (התקופה הממלוכית), וזכה בתואר אביר הקבר הקדוש, מספר על נחשי הטירוס (TYRUS) הארסיים בים-המלח. אף כי הוא נותן את תיאורם ואפילו מביא איור בספרו, ברור לנו שכמו בכתבי וסיפורי נוסעים רבים אחרים בזמנו, גם הוא שוטט באופן חופשי למדי, לא רק על הארץ, אלא גם בין גבולות הדמיון והמציאות. אולם הדמיון היוצר של הסיפור הקטן הזה, כמו גם מיתוס ים-המלח הגדול, מחובר גם למציאות הסביבתית שהיא, במקרה זה, לכידה וחליבה של נחשים בבקעת ים המלח, לצורך ייצור התריאק.
עדויות נוספות מהתקופה הממלוכית מתארות את התריאק כמוצר יקר שהעיסוק בו מותר רק לפי צו הסולטן, שכמובן נהנה מהכנסותיו הגבוהות. לכידת האפעה הותרה רק למתי מעט וביניהם משפחה ירושלמית בשם תריאקי, ואפשר לנחש כיצד קיבלה משפחה זו את שמה. במסורת המשפחה נשתמרו, עד היום, סיפורים על סבא אחד שנהג להרשים את השכונה על ידי שחרור ולכידה של נחשים שהיה מביא בכליו (*)
נחזור עתה לים-המלח, לנחשי הטירוס של האביר פון-הארף, ומשם נעלה צפון-מזרחה, לעמון, למקום בו בחר הורקנוס בן-טוביה לבנות את ארמונו המדהים (נושא ראוי לאחד האפיקים הבאים), אף הוא נקרא טירוס ביוונית, ואילו בעברית הוא נקרא צור; מעמון נצפין לצור שבלבנון, ששמה היווני הוא... טירוס.
אז מה היה לנו כאן? תריאק-צרי וטירוס-צור; וכמו הצמד הראשון שהוראתו דומה בשתי שפות שונות, כך גם השני. ייתכן שצור שבלבנון קיבלה את שמה כנמל יצוא של מוצרי מרפא, ואולי הורקנוס קרא לאתר הארמון שלו כך משום שקיווה למצוא בו מנוחה מכל צרותיו (צרות של עשירים, כמובן). קרוב יותר אלינו, בחוף המזרחי של ים-המלח, אתר מעיינות חמים בעלי מוניטין של מרפא, מהמפורסמים בעולם העתיק, נקרא ביוונית קלירוהי ובמקורותינו צֶרֶת-השחר, עוד שם הגזור מאותו שורש עברי שהוראתו מרפא.
אם נערבב את הזוגות דלעיל, מה נקבל? תריאק-טירוס וצרי-צור ואין צורך באוזן מוזיקלית במיוחד כדי לקלוט את הזמר הזה. אם לא די בכך הרי שאספלט נקרא בלשונות אחדות טאר, וזהו גם שמו של הסל הקלוע בו מוחזקים הנחשים הלכודים במרוקו.
============================================
(*) מידע זה נמסר לי על-ידי דר זאב זלצר, שאהב להחליף איתי מידע הנוגע לים המלח, במיוחד כשהייתי שרוע על כורסת הטיפולים שלו עם פה מלא מכשירים, ומוזיקת המקדח ברקע.
