החיים לצדו

מיכל: הקשר שלי עם אמנון החל למעשה בטיול בספארי למצוקי דרגות. ישבנו יחד, הוא עבד אז בנגריה ואני התייעצתי אתו בקשר לחלון עץ שרציתי שיתקין לי בדירה. מאז, כל השנים הוא טען ש"התלבשתי" עליו, ותמיד היו לנו חילוקי דעות על מי, בעצם, התחיל עם מי...

תחילת החברות בינינו הייתה בסודיות מוחלטת, כמעט שנה איש לא ידע על כך. היו ילדים צעירים ולא רציתי שידברו. בכלל, חשבתי לי שאולי אין לזה סיכוי, אחרי הכל הבחור היה רווק, צעיר ממני בשבע שנים, וחשבתי לי: מה הוא צריך עכשיו גרושה עם 3 ילדים... היה לי קשה להאמין שבאמת ייצא מזה משהו טוב...

כשנסעתי למזרח הרחוק לחודש וחצי, אחרי שהחברות כבר הייתה ידועה, הוא עבר לגור כאן ולשמור על הילדים. קיבלתי את אישור הילדים שהוא בסדר. ולא פלא: מההתחלה הוא קיבל את ילדיי כאילו היו שלו. כשהיו שואלים אותו אם יש לו ילדים היה אומר בגאווה: שלושה. הילדים נקשרו אליו מאוד מאוד.

אמנון אף פעם לא לחץ עליי בעניין ילדים משותפים. אמר לי: אם תרצי – יהיו, אם לא – זה בסדר, הרי יש לי כבר שלושה...

כמובן שכשערן ויואב נולדו הוא היה מאושר כל כך.

דנה: הוא היה אבא לדוגמא. משקיע, סבלני, מדהים. משוגע עליהם, נותן להם כל מה שרק אפשר, כל מה שרק ביקשו. הוא תפקד לא רק כאבא אלא גם כחבר. היה מתעניין בכל, לא נרתע מלשאול אותי תמיד אם יש לי אהבות חדשות... אם רועי היה מביא איזו חברה חדשה וההיא נכנסת בביישנות, היה אומר לה: בואי, תתקרבי, אל תתביישי, בואי ספרי לי: את אוהבת אותו? את מפנקת אותו? את מתגעגעת אליו? אתם עושים את זה?... – הן היו נשתלות ממש, נבוכות, אבל כך היה שובר את הקרח, והן התרגלו אליו ובסוף השתגעו עליו.

מבחינתנו – אפשר היה לדבר אתו על הכל. כך היה עם שרון, אתי, עם רועי, וכך המשיך גם עם ערן ויואב.

מיכל: הקשרים שלו עם שרון נמשכו כשמונה שנים, וכששרון נהרג, הוא שכל בן, כמונו. הוא אהב אותו כל כך, בכל יום שישי היה עולה לקבר ומבלה שם עם שרון...

הייתה באמנון רוח צעירה ושובבה, היו לו התבדחויות של ילד, היה שם זוג תחתונים על הראש והולך במין הליכה משונה מוקיונית-מפגרת שכזאת ומצחיק אותם, היה מארגן כאן היאבקויות על הדשא, הורדות ידיים...

הוא היה צריך כל יום לשמוע ממני שוב ושוב שאני אוהבת אותו. וכשאמרתי לו, היה שואל: ואיך זה מתבטא? הוא היה צריך את החיזוקים האלה. כשלמדתי והייתי הרבה בנסיעות, היה אומר לי אחר כך שהוא משתגע בלעדי, לא יכול שעה אחת להיות לבד.

מערכת היחסים שלנו כמעט לא הזדקקה למילים. כל כך הבנו אחד את השני, היה מספיק להסתכל אחד על השני כדי לדעת מה אנחנו רוצים להגיד זה לזו. ומה שהיה הכי חשוב לשנינו היה הקשר המשפחתי, החום, האהבה. לא ניהלנו שיחות נפש ו"סימפוזיונים", לא חגגנו ימי הולדת מפוארים. ממש לא. כשרצינו לתת אחד לשני מתנה – נתנו, בלי קשר לשום אירוע, בלי תחושת מחויבות, רק מתוך הרצון של הרגע לתת. כשבא לחגוג – חגגנו, לא היינו צריכים סיבה.

איש שכזה

דנה: הדאגה שלו לילדים הייתה בכל תחום שהוא: כלכלית, פיזית, נפשית, ארגונית, הכל. כשעברתי דירה, הוא לא הסתפק בהובלת החפצים שלי, הוא גם הלך להכיר את בעלת הבית ולוודא שהם עוברים את אישורו. הוא הרגיש שהוא מוסר אותי ולכן רצה לוודא שיהיה לי הטוב ביותר.

מיכל: לא היה דבר שלא ניסה להגשים עבורי. כל מה שחלמתי אי פעם או רציתי או אמרתי, הוא היה עושה הכל, ממש הכל, כדי שאקבל אותו – ובגדול, ויותר. אם הזכרתי פעם מכונת קפה – היא הגיעה...

היה לו מאוד חשוב להכין לי סדנה עם תנור שאוכל לעבוד וליצור. רציתי תנור קטן, אבל הוא הלך על הכי שאפשר, והתקין שם תנור ענק.

דנה: לפעמים היה מעצבן איך שבשבילו כולם היו בסדר, הכל טוב, הקיבוץ נהדר, האנשים נפלאים... כשהתעצבנתי על מישהו היה אומר: עזבי, הוא איש טוב, הוא לא התכוון, למה לכעוס, לא בריא...

מיכל: הוא היה אדם חופשי מאוד. בדעות, בדיבורים, בהתנהגות, ישיר מאוד, לפעמים אנשים פרשו את זה כחוסר טאקט, אבל כשהכירו אותו הבינו שזו פשוט כנות פתוחה כזו.

דנה: בבית חולים אם היינו הולכות להתלונן על משהו, הוא הרגיש לא נוח עם זה. היו לו דרכים משלו לנהל יחסים עם הצוות. הוא היה פתוח מאוד, מתעניין באחיות, שואל: מה נשמע ילדונת? הילדים בסדר? את לא עובדת קשה מדי? ומלטף, ואוחז יד, ומביט לעיניים ומחייך, וכך הוא כבש את לב הצוות, והיחס אליו היה בהתאם. היחס החם שלו גרם לכך שכשהוא עזב היו אחיות שבאו להיפרד ממנו ופשוט בכו.

לצוות הרפואי הוא קרא "אנשים טובים באמצע החיים", את הרופא שלו כינה "איש יקר". בין הרופאים היו כאלה שנוטים לשמור על דיסטאנס מהחולים, על איפוק וקור. הוא לא נתן להם... הוא התייחס אליהם בחום וידידות, וכשהרגיש צורך, העניק לרופאים אלה חיבוק חם וחזק...

מיכל: ההתמודדות שלו עם המחלה הדהימה אותנו. בבית, כשהיה לו משהו קטן, קצת חום, קצת נזלת, הוא היה מה זה חולה, ממש נורא. כאב ראש קל – וכבר היה הופך לבלתי נסבל. כל חמש דקות היה מקטר: "רע לי, כואב לי, יש לי ענן בראש"... כל היום רצה למדוד חום ונאנח כמה הוא מסכן... עד כדי כך שפעם קניתי לו ליומולדת מדחום... ופתאום עכשיו, כשהיה חולה באמת, וסבל וכאב – הוא היה נינוח, שָׁלֵו, אופטימי, קיבל הכל בסבלנות בלי אף טרוניה...

פרידה מהסרטים

דנה: הוא היה בטוח שהוא מגייס את עצמו לנצח את המחלה. הוא לא איבד את האופטימיות אפילו לא לרגע. כששחררו אותו מבית החולים, אנחנו ידענו שהוא שוחרר משום שאין יותר מה לעשות... אבל הוא לא ידע. הוא שאב עידוד מזה שאם שולחים אותו הביתה זה סימן שמצפה לו החלמה...

כשסיפרתי לו שהבדיקות מראות שהמחלה מתפשטת ושלמעשה לא ניתן בשלב זה לדבר על החלמה, אמרתי לו שהבאנו אותו הביתה כי אנחנו רוצים שהוא יהיה אתנו בבית בזמן שנותר לו...

הוא הקשיב בדריכות, שאל שאלות, רצה לדעת, להבין, שאל כמה זמן נשאר לו, היה מאוד ישיר וכנה, לקח פסק זמן למחשבות ואז הוא החל לתכנן את הפרידה... הוא אמר: חבל, אבל אני שָׁלֵו. ואז הוא הביט באמא ואמר: אני מצטער. הוא הצטער בשבילה...

לגבי ההורים שלו הוא אמר: אני יודע מה הם הולכים לעבור עכשיו. אני יודע כמה קשה ונורא לאבד ילד. הוא אהב אותם מאוד ודאג להם תמיד, ונשאר בתחושה של תסכול על שהוא הולך להפיל עליהם את השכול הזה...

אמא אמרה לו שהיא מרגישה שהייתה רוצה שהוא ימות בבית. הוא שמע ונראה כאילו זה הקל עליו לקבל את ההחלטה. ואז הוא ביקש לקרוא אחד-אחד לכולם, לרועי, לעינב, ליואב וערן, לאמנון הקר, ולעוד קרובים וחברים. הוא דיבר עם כל אחד, העביר את בקשותיו, את מסריו, את אהבתו. פרידה כמו בסרטים...

הוא ביקש מחבריו שישמרו על אמא, שיעזרו לה, שישמרו אתנו על קשר, הוא ביקש מרועי שישפץ לאמא את המטבח, הוא ביקש מאמנון למסד את המשחה על שם שרון, הוא הביע את חששותיו לגבי הבנים, וביקש שישגיחו עליהם ויעזרו להם.

מצב רוחו היה של השלמה שקטה ורגועה. תם שלב המאבק, לא נדרש ממנו להשקיע אנרגיות בתהליך ארוך ומתיש של שיקום. הוא הרגיש שעכשיו הזמן להסדיר את המחשבות, להירגע ולהרגיע.

החולה מת בריא

דנה: ההתמודדות שלו עם הכל הייתה ממש מדהימה. זה דבר שאפיין את חייו בכלל. הוא ידע איפה להשקיע אנרגיה ומאמץ ואיפה להרפות, לדלג. מה העיקר ומה הטפל. בכלל, תמיד היה לו חשוב להשקיע במה שהכי חשוב – במשפחה.

מיכל: את הכימותרפיה הוא הגדיר כ"כסף קטן", כמשהו שולי. בעיקר הוא חשש מהניתוח. אמרנו לו שדווקא עניין הניתוח נראה לנו לא נורא, יש רופאים מעולים, יש משכחי כאבים – אבל הוא נשאר בקטע הזה של דאגה מהניתוח.

דנה: בדיעבד התברר שהוא צדק. הוא עבר את הכימותרפיה כמעט ללא כל תופעות לוואי אבל הניתוח היה קשה מאוד. למעשה, מאז הניתוח מצבו הלך והידרדר במהירות – הזיהומים, החום, הדימומים...

מיכל: הוא אמר שאין לו יותר אנרגיות. הוא אמר שהוא לא חולה, לא מאוד סובל, אבל הוא בלי כוחות. הוא אמר: לא הרגשתי חולה, מתתי מהמחלה.

דנה: כשמדדתי לו לחץ דם הוא אמר לי, בהומור שלו: החולה מת בריא.

חתונה נושקת ללוויה

רועי: כשאמנון קרא לי כדי להיפרד, סיפרתי לו שעינב ואני החלטנו להתחתן. למעשה תכננו מזמן להינשא, אבל דחינו את מועד החתונה עד להחלמתו. כשהתברר שלא תהיה החלמה, החלטתי לקחת את העניינים לידיים, דיברתי עם אמא וקיבלתי את הסכמתה, והתחלתי לגלגל במהירות את עניין החתונה. כשראיתי שהתוכנית יכולה להתממש, סיפרתי על זה לאמנון. הוא קיבל את זה באושר. הוא מאוד התרגש ושמח. ארגון החתונה הצליח הודות לרב מוטי אילון שזירז את העניינים ברבנות, והודות להמון אנשים פה, בקיבוץ, שכל אחד תרם בתחום שלו... אפילו לא הספקנו להודות לכולם... התודות יגיעו אחרי השבעה...

דנה: החתונה נקבעה ליום רביעי. נכנסתי ללחץ, ידעתי שזה יהיה מאוד-מאוד קשה להגיע ליום רביעי, וכשרועי התקשר ביום שני ושאל אם להקדים את החתונה ליום שלישי, אמרתי לו שמאוד רצוי. בזכות זה הצליח אמנון להיות נוכח בחתונה...

מיכל: ביום של החתונה אמנון היה מאושר. מאוד מאושר. דנה נתנה לו מנת דם לפני כן כדי לחזק אותו, שיוכל להחזיק מעמד. באותו יום השתדלנו שינוח כל הבוקר, שלא ירד מהמיטה, כדי שישמור על כוחות לקראת החתונה. בזכות זה הוא היה בכל החתונה, בכתובה, בחופה, בארוחה, במסיבה. אנשים ניגשו אליו, לברך, והוא נפרד מהם ומחייו.

בבוקר המחרת הוא נפטר בשנתו, בהשלמה שלווה.