שנתיים לפטירתו של גרימי

האזכרה הזאת היא היא הפרידה האמיתית שלי מגרימי.

"אחרי שאני אלך תעשי מה שאת רוצה", אמר לי לא אחת. אז עשיתי מה שרציתי והנצחתי אותו הכי טוב שאני יכולה. והיום, בתום שנתיים לפטירתו, אני מציינת את סיום העברת החומרים לאתר ההנצחה ואני חונכת את ספר חרוזיו. איזו הקלה...וחוץ מזה הקורונה אכלה לי את יום הולדתי ה-80 אז היום אני מנצלת את ההזדמנות ואברבר את עצמי לדעת כמו שגרימי עשה ביום גבורותו, שרובכם היה נוכח בו. אשתף אתכם בהבזקי זיכרונות מ-58 שנותי עם גרימי שהיו מה זה מאתגרות. לאו דווקא בסדר כרונולוגי.

אז עכשיו, כשגרימי לא שומע ורק אני ואתם פה בחדר, מותר לספר שלאחר שנה לפטירתו, כשהבנתי שהוא באמת כבר לא יחזור ועד כמה זה עצוב להיות לבד, שקלתי אפשרות לחפש ידיד, מעין רֵעַ-מקלדת. עירית עשת-מור (בת עין גדי שיצרה את הסרט שלי 'סוד היחד') הציעה לי לפרסם הודעה בפייסבוק שלה. ניסחתי זאת בהאי לישנא: "אלמנה בת 80 מחפשת קשר עם אדם משכיל, רחב אופקים וקורא 'הארץ'". בינתיים רחבי האופקים מ'הארץ' כבר מתו (אהוד סליחה) והאלמנה כבר בת 81.

לכל זוג ישנה מנגינה מיוחדת המאפיינת את הקשר שביניהם, מן זמר שכזה המובן רק להם. המילה הכתובה והמדוברת היתה תמיד חוט השני של הזוגיות שלנו.

התחלנו בעקבות שיחה על הספר 'זורבה היווני' שהיה אז שלגר, אולי בגלל הסרט. זה אירע במפגש רווקים של הקיבוץ כמה שבועות לאחר בואי לעין גדי. לפתע הבנו שכולם הלכו ושנישארנו לבד עם זורבה. היה ליל ירח וגרימי הציע שנלך לכיוון הבריכה. "ברבות השנים לא יהיה סנטימטר בגופך שלא ינושק" הוא הכריז באבירות והותיר אותי המומה ומייחלת. לא ידעתי אז שזה יהיה שיא הרומנטיקה ושידורים חוזרים לא יהיו.

משהתחממו קצת העניינים הוא שלח יד מתחת לחולצה: "ס'אמאק, חזייה כזאת אני לא מכיר. השרוכים האלה זה בטח פטנט שהמציאו בעמק הירדן...".

מה שמצא חן בעיני מיד ולאורך כל חיינו המשותפים היא העובדה שגרימי היה טהרן ומאהב של השפה העברית והפליא ליצור בה משחקי מילים ושנינויות לשוניות. שהיה בעל הומור מושחז אך תמיד באירוניה לייט כשלכל זה מתווסף כשרון חריזה.

"על כל זרה שלא תבוא ודיה לזרה בשעתה" הזהיר מפני המתנדבות שהחלו להגיע לקיבוץ הצעיר. "בחורות במקום גרביים, להחליף בכל יומיים" כתב לחתונות הראשונות. "ובא אל סיפוק בחיי היחד, הוא זה שיודע לתת לא לקחת" הפליא להגדיר את חיי היחד. "להיות הורים לראשונים זה לפעמים נורא, כשאין פה סבתא ללמד ולהגיש עזרה" דייק את חוויית ההורים בשנים הראשונות. ולקראת חתונות הילדים ידע להביע דאגה: "האם ידע לחיות איתה בְשּולֶם מבלי ללחוְך תחתה עפר? שלא יהיה חלילה גולם, אבל שלא יהיה פרפר".

ברכה לבר מצווה של נכד הוא סיים כך: "רק ככה אוכל בצפותי מענן, לומר, חי נפשי, הבחור מחונן". ואחרי 10 שנים, כשהנכד סיים קורס טייס הוא עידכן: "כשהסבא עוד נימנע מלשכון בעננה במקביל הנכד נע, על הדרך הנכונה".

השנינות הלשונית עזרה לו להיחלץ ממחוות רומנטיות. כשהתלוננתי בפניו שהוא אף פעם לא אומר לי I LOVE YOU הוא ענה: "אמרתי לך שאני אוהב אותך כשהחלטנו להתחתן. בינתיים זה לא השתנה. אם יהיו שינויים אודיע לך". לא היו שינויים.

גרימי היטיב לסיים בפאנצ' ליין: כשמחותנו משה נצר יצא לגימלאות הוא כתב "רצת כל זמן שרצית וחדלת רק אז כשמיצית". אירוניה לייט כבר אמרתי?

זהו. אשאיר משהו לילדים ולעמוס.