ליום השנה / 8.3.2009
כתבה הבת גפן
" וכל אדם הוא סכר בין עבר לעתיד
כשהוא מת נשבר הסכר והעבר
מתפרץ לתוך העתיד.
ואין מוקדם ואין מאוחר
והזמן הוא זמן אחד
כמו אלוהינו זמננו אחד
וזכר הסכר לברכה"
יהודה עמיחי
מאז שהייתי ילדה קטנה פחדתי מהמוות. הסוף נראה לי מוחלט לא ברור ובעיקר לא פייר.
אני זוכרת שפעמים רבות ניסיתי לגרום לך להבטיח לי שבגלל שהולדת אותי מאוחר, אתה מחויב לחיות הרבה זמן.
לא הבטחת דברים שלא תוכל לקיים ולא פטרת אותי מהפחד שבאובדן. אבל נסכת בי תחושת ביטחון אחרת: כל אדם הוא סכר בין עבר לעתיד, שבוחר מה לזכור, למה להתייחס, במה לשתף אנשים,מה לקוות ולצפות מן העתיד ואיך לתכננן אותו, הדברים שאדם בוחר לייחס להם חשיבות, היחס למאורעות בעבר, בעתיד ובהווה – כל אלו הם הסכר, הם האדם, המפגש שלו עם המציאות ועם אנשים אחרים.
אתה בחרת בדרך שקטה של אמת ועקביות ונסכת בי בשקט ובשלווה תחושה של יציבות שלפעמים רק בחסרונך אני מבינה כמה היית נוכח בחיים שלי. תמיד היית רחוק ומסוגר ושקט אבל תמיד היית נגיש. ידעתי שבכל עת שארצה יהיה לך זמן פנוי אלי אם אבקש.
בניגוד לאמא , לא יכולתי לשאול שאלה אחת על הילדות ולקבל הרבה ספורים וחוויות, הייתי צריכה לשאול שאלה אחרי שאלה, קבלתי תשובה על כל מה ששאלתי אבל אם רציתי לדעת עוד הייתי צריכה לשאול עוד – שיתפת כמה שביקשו שתשתף.
אני זוכרת את הפעם היחידה שרבנו: לא הרשית לי לנסוע לתל אביב כשביקשתי בהתראה קצרה. אני נפגעתי עד עמקי נשמתי כי זו הייתה הפעם היחידה שלא הרשו לי לעשות משהו. הכול תמיד הוחלט בשיחה. ניסיתי ליצור דרמה והכרזתי שאני לא מדברת איתך. אבל אתה בלי להתרגש, להיעלב או לכעוס עלי ובלי להתנצל על משהו שלא היה ראוי בעיניך להתנצלות. המשכת להתייחס אלי כרגיל, לשאול מה שלומי, להציע לי ללכת לאכול, לא ראית מקום לדרמה אז פשוט לא התייחסת אליה ככזו. עד שנשברתי והייתי צריכה לוותר על הריב.
לא זכורות לי פעמים אחרות שרבתי איתך או שרציתי לריב. אתה ואמא לא עוררתם בי רוח התמרדות.
השנה האחרונה בחייך הייתה רוויה בקשיים וכאבים. במובן מסוים אדם חולה חוזר לילדות. המחשבות והשיחות שלך נגעו יותר בילדות בקריית חיים, נהיית יותר פתוח ויותר משתף מיוזמתך. נהיית יותר חשוף ויותר פגיע. במובן מסוים היוצרות בין הורה לילד מתהפכות.
אני מרגישה שבתקופה זו היית לי סכר חזק ויציב מול המוות, מול פחדים רבים שהיו לי ממנו.
הפכת את הכאב הפיזי להיות משהו שולי. אתה לימדת אותי לראות ולשמח ברגעים הקטנים של החיים, לראות את היופי בהומור גם מול המוות. את הפחד שלי להגיע לסוף הפכת לאמת גדולה מאוד של רצון להיות קיים ונוכח, של משמעות ותוכן לחיים.
אני חושבת שמחשבות רבות של יאוש חסכת במיוחד ממני, עד כדי כך שכאשר אמא ורותם ציטטו אותך מיואש לא האמנתי להם.
"דִּיּוּק הַכְּאֵב וְטִשְטוּש הַאוֹשֶר. אֳנִי חוֹשֵב
עַל הַדִּיּוּק שֶבּוֹ בְּנֵי אָדָם מְתַאֲרִים אֶת כְּאֶבַם בְּחַדְרֵי רוֹפֶא.
אֲפִילוּ אֶלוּ שֶלֹא לַמְדוּ קְרוֹא וּכְתוֹב מְּדַייקִים:
זָה כְּאֶב מוֹשֶךְ וְזֶה כְּאֵב קוֹרֵעַ, וְזֶה כְּמוֹ מְּנַסֵר
זֶה שֹוֹרֵףְ וְזֶה כְּאֵב חַד וְזֶה קֶהֵה. זֶה פֹּה, בְּדִיוּק פֹּה
כֵּן. כֵּן. הַאוֹשֶר מְטַשְטֵש הַכֹּל. שָמַעתִי אוֹמְרִים
אֲחַר לֵילוֹת אָהֲבָה וְאֲחַר חֲגִיגוֹת, הַיָּה נִפְלַא,
הִרְגַשְתִי כְּמוֹ בַּשָּמַיִם. וְאֲפִילוּ אִיש הֶחָלָל שֶרִיחֵףְ
בַּחָלָל קַשּוּר לַחֲלָלִית רַק קָרַא: נִפְלָא, נְהֶדָר, אֵין לִי מִּילִים.
טִשטוּש הַאוֹשֶר וְדִיוּק הַכְּאֵב
וְאֲנִי רוֹצֶה לְתַאֵר בְּדִיוּק שֶל כְּאֵב חַד גַּם
אֶת הַאוֹשֶר הֶעָמוּם וְאֶת הַשִמְחָה. לַמָדְתִי לְדַבֵּר אֶצֶל הַכְּאֵבִים.
יהודה עמיחי
יותר מכל דבר לימדת אותי בתקופה הזו שיש כאבים שאי אפשר להתחמק מהם, יש סוף שאי אפשר להתעלם ממנו או להשלים איתו, אבל אם לא בורחים מן הכאבים זוכים גם לרגעים של אמת, של קרבה, של שמחה. רגעי אושר בדקות של כאב.
יש כאב גדול מאוד בלרצות לחיות כשהמוות אורב מולך. כאב גדול מאוד בפרידה. ואני ניסיתי בשנה האחרונה לא לברוח מהכאב שבחסרונך אבל גם לתת לך להיות נוכח במרחב של זמן אחר. בלי עבר ובלי עתיד ועם הרבה אמת, הומור תקווה ואהבה שנתת לי ככלים שילוו אותי בחיים. והזיכרון שלך הוא סכר יקר ומבורך מאוד.