במלאת 30 לפטירתו של זאב רוזנבויים ז"ל
אבא,
בשנים האחרונות לחייך, שנות דעיכתך לוויתי אותך. לפעמים ממרחק מסוים ולפעמים מקרוב מאד. תקופה ארוכה ניסיתם אתה ואימא לנהל שיגרה, בשביל עצמכם קודם כל. להמשיך ככל שניתן את חייכם על פי דרככם ובכדי למנוע ממני ומגפן את הקשיים והמכאובים, לאפשר לנו לחיות את חיינו כרצוננו ועל פי בחירותינו. הרבה דברים נשארו אצלי לא מבוררים דיים. אולי כי סירבת לסכם, להיפרד רשמית ובאמת. אולי כי אנחנו בני אדם והמילים שלנו מוגבלות. לא מסוגלות תמיד לתאר הכול, לסכם הכול. כל תחושה ושאלה, ואולי טוב שכך.
אני נפרד ממך לא כילד אבל גם לא כאדם מבוגר מידי. תקופת התבגרותי חופפת את תקופת מחלתך ואת יציאתי מהבית לדרכי. ולכן אולי רבים מהדברים שמונחים על ליבי נכתבים מתוך מרחק ודיאלוג לא ממוצה בינינו. אם אכן קיים דבר כזה בכלל בין אנשים- מיצוי של דיאלוג. חלקים גדולים מדעותיך, אישיותך על כול עוצמתה וגווניה התבהרו לי באור חדש רק בשנים האחרונות הללו. שנות המחלה האמיצות והמרות.
השאלות והתחושות שנשארו פתוחות ופעורות מתחילות לשקוע לאיטן. שאלות חיי ושאלות חייך הפתוחות, חסרות התשובה המוחלטת בסופן. שאלות המופרדות בשנות דור ממרחק 44 שנים המפרידות בינינו (זה היה גילך בעת שילדת אותי) ועם זאת דומות וזהות בחלקן.
בכל אופן עלינו להיפרד עתה. הפרידה ממך, דעיכתך, מותך מתקשרים אצלי באופן מלא גם לשינויים שעברה עין גדי, שעברה התנועה הקיבוצית, שעברה החברה הישראלית והציונית כולה. חודשים ארוכים אני מעיין בעיתוני האפיק, במאמרים שלך ושל חבריך, בפיסות חייך, בציוריך, בכתבי ידך השזורים בדברי ימייה של עין גדי והתנועה הקיבוצית בה ראית בית ואליה קשרת את חייך. בעין גדי היפה, המיוחדת שהקמת- נולדתי וגדלתי גם אני.
הפרידה ממך היא בשבילי פרידה גם מתקופה, מדור. תקופה של כמה עשרות רבות של שנים בה בחרו אנשים יהודים ליצור חברת מופת אנושית בחייהם הממשיים מבלי לפסוח על אף שאלה מורכבת ככל שתהיה העולה מהמפגש המורכב בין בני אדם על כל עומס נפשם, צדדיהם, מורכבותם.
יש מי שראה בקיבוץ את היצירה המקורית היחידה של העם היהודי מזה מאות שנים, הבאה להתמודד עם המורכבות שבשאלות האנושיות והיהודיות של העת המודרנית.
מרטין בובר הגדיר ניסיון זה 'כניסיון שאינו נכשל'. ניסיון שאינו נכשל כי קשה להגדיר בו הצלחה מה היא, אך עם זאת, כל עוד בוחרים אנשים להתמודד ולבחור באתגר הערכי המוסרי והאנושי שהוא מציף באופן משותף, הוא מתקיים ועל כן אינו נכשל.
אני חושב שאתה בחייך במידה רבה ענית על הגדרה זו במלוא עומקה. במחשבתך הצלולה, באישיותך הלא מתפשרת מצד אחד אבל הלא דוגמטית מצד שני חיית הגדרה זאת 'ניסיון שאינו נכשל'.
האמנת בכל ליבך בקיבוץ, בדרכו, בחיוניותו לחברה ולבוחרים להיות חברים בו ואם זאת הסתכלת בראייה מפוקחת ונדירה על המורכבות שבו, והקשיים שמציבה המציאות לבוחרים בו לטוב ולרע, ללא גלישה לרומנטיקה, פנטזיה או דוגמטיות לגביו.
ראית באופן בהיר את הקשר בין כלכלה וניהולה ולחברה, בין בחירות האנשים היומיומיות לבין השפעתן על הדרך הסופית לאורך זמן. והשכלת להבין דברים אלו כתהליך מתמשך ועקבי המתעצב ומעצב את חיי האנשים בו. התעקשת באופן עקבי להתמודד עם המתח הזה המוטבע בחיי הקיבוץ, הניגודיות הזאת בין תחושת המשבר התמידי, הסיזיפיות, האכזבה לבין תקווה, עמדה וחוסר התפשרות.
כותב אלבר קאמי: 'מהותם של החיים הוא בחיפוש המתמיד אחר המינון הנכון בין מנוסה מהקיים ובין כניעה לו. איחוי הקרע המתחדש תדיר זו אומנות, זו אהבה, זה טעם החיים'. אני חושב שאנחנו כבני אדם מתקשים עם האתגר הזה. נפשנו מורכבת, הפכפכה, מלאה בניגודים, במחלוקות. כוחנו לעיתים דל. המציאות בה אנו חיים קשה, מלווה בפשרות כואבות, מעודדת לפעמים את הפיתוי לשמיטתה, לכניעה, לנוחות ושלוווה לעיתים גם במחיר אשליה ונחמה.
גדולתך בעיני אבא היא שלטעמי הכרת בעומקם של אלו הניגודים בך ובחיי אנוש סביבך, בחיי חברה וביקשך אף על פי כן לחיות בתוכם, בתוך הניגודים, להתעקש מתוכם על יושר, על דרך, על אמת ותוכן, על החופש לבחור.
ונפשך כנפש כל אדם מלאה הייתה בסתירות אלו. מופנם אך גלוי, סגור ופתוח. מכוסה לפעמים בשכבה שקשה לקלף אך מתחתיה מבצבצת, מציצה נפש עשירה בהמון אמת, תוכן, חיים, השראה ויצירה. מצאת בנפשך את הכוח והאמונה לצפות בתוך התוהו הזה של מציאות ונפש להיות עיקבי, לבחור ביושר את דרכך ולצפות זאת מאחרים סביבך.
ועד הרגע האחרון גם כלפי הקיבוץ וגם כלפי מותך, סופיות חייך, מחלתך, דעיכתך להשאיר את השאלות פתוחות. ניתנות לעיצוב, לא סגורות. לא חתומות כי אי אפשר להן שיהיו סתומות. ועל כן שאלות אלו אבא פתוחות גם אצלי- אני מקווה. ניתנות לבחירה, ניתנות למאבק, לאיחוי.
הרבה שנים אני חושב אחרי כל מה שעבר על הקיבוץ, כל ייסוריו ושינוייו – מה היה לך לומר על הבחירות שלי ושל גפן, על ההליכה לתנועה. מכיוון שהשארת את הדברים פתוחים בחייך ואם זאת ברורים וצלולים אנסה ואשתדל לבחור לחיות כך גם בחיי את שאלותיי ואת דרכי.
הריק, החלל שאתה משאיר אחריך הוא גדול ועמוק ולא ממוצה ואם זאת מלא, עשיר. עשיר בך, בדרכך, באופייך, ביושרך וכוחך, ביופייך הנתונים להערכה והערצה רבים. ביצירות האומנות, ואהבה עמוקה שהשארת אחריך. אנחנו נפרדים פרידה קשה ועמוקה מלאה חללים אך גם בשאלות חיים קשות אך יפות שהשארת לי פתוחות לחיות בתוכן בצניעות והתמדה. בפשטות, בקושי, ביופי, בהומור.
וטוב שכך. אמן.
רותם |