בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלהִים (רבקה מרים) זאביק לא חי כאדם דתי. להיפך. אמר שאולי אלוהים זה הבלתי ניתן להסבר. בכל מקרה לא משהו מוגדר ומובן. ואם יש אלוהים הוא בוודאי לא מתעסק בַּזוטות של הפרטים. בשנה האחרונה, מאז שובנו מבית החולים, הוא תהה יותר ויותר על מהות מצבו. ניסה להבין "מי אחראי לכל הסמטוחה הזו". אף כי מעולם לא השתמש במילה אלוהים היתה תחושה שהוא מחפש איזו ישות ותכלית ולא יכול לקבל את המציאות הכאובה כהשלמה עם הסְתם. כשאני חושבת על כל חיינו יחד, אף פעם לא היה אצלו סתם. למרות שהוא גם לא קידש כלום. אלו לא היו מושגיו. הוא התייחס אל דברים כפשוטם. במה שבאמת היה אכפת לו השקיע את משאביו ואת הוויתו, באחריות וביסודיות. נפגשנו לפני 44 שנים. כשהיה כבר איש מבוגר. בעיניי אז, עיני נערה תמה בת עֵשְׁרֶה: מבוגר מאוד. בן 27! מהרגע הראשון חשתי ב"לא סתם" שבו. לכן נפעמתי וגם חששתי מהקשר הזה. חשתי בְּעוצמת משמעותו בשבילי כגורל. מחייב ואמיתי. ניסיתי לא להתקרב. אבל לא יכולתי כי גם מרחוק – הייתי, בתוכי, כבר קרובה. ותמיד היינו בקשר. אני שמחה על שהעזתי להתקרב אליו ממש ולחיות איתו יחד. ולהיות לו לעזר בעבודות שעשה ובמשימות שלקח על עצמו כמו איורים, גידול שושנת-יריחו, מאמרים, עריכת האפיק. ובעיקר על שזכיתי ללדת את ילדיו ולעמוד לצידו ולתמוך בו בכל פעם בה חש עצמו מבודד ולא זוכה לַהכרה לה ציפה כשהראה נתונים ועובדות ועמד על דעותיו הלא מקובלות בכל הקשור לתהליכים בענף בו עבד ובקיבוץ בכלל. גם היום וגם כל השנים, שהן רוב שנות חיי, זאביק הוא, בשבילי, כַּאלוהים הזה אשר תיארתי קודם, בשבילו: אני חשה את ישותו איתי ובתוכי ולידי, גם עכשיו. הוא שאפשר לי לחיות את עצמי בלי חשש, ועזר לי לפקוח את עיניי לראות דברים נכוחה ונתן להם פרופורציות ומקום מרגיע ועזר לי וייצב אותי על הקרקע בלי למחוק לי את "השמים". ועם כל זה: היה ונשאר בלתי מוגדר ולא מוסבר ולא מתעסק בפרטים טפלים ולא מתפשר על כביכול זוטות אם מבין שהן עיקר. באופן קיצוני לא התייחס לחיצוניוּת, בפרט לא לזו של עצמו. ומאידך – זיהה בקלות יופי. הבחין בדקויות שבו והתפעל והעריך אותו בטבע, ברעיונות ובבני אדם. גם אם יש כאילו ניגודים בדמותו, אישיותו מגובשת והוא מאוד שלם ולא תמיד מובן עד הסוף כי עד כמה שזה ישמע אבסורדי עכשיו: מבחינתי – אין לו סוף, לא היה לו אף פעם. תמיד היה שקט ומופנם ומכונס וישֵן אבל אף פעם, ממש אף פעם, לא היה משעמם, ערנות מפתיעה ומחדשת הייתה כל הזמן חלק מרגיע מאישיותו היציבה והמשמחת באמינותה שמעולם אין לחשוד בה, שנסכה בי ביטחון : פה לא אירא. ובשנות המחלה – זה הוא שנתן לי את הכוחות להיות לידו ואיתו כל הזמן. כי גם בכל הרגעים, הכי קשים, הוא אף פעם לא תבע ולא דרש לעצמו וכן התחשב והקשיב וכן שיתף והשתתף ואכפת היה לו משלושתנו ומכל מי שטיפל בו וגם מאחרים. הוא נאבק בשקט והשתדל מאוד וגם הצליח לשמור את כאבו לעצמו. והוא ידע גם לקבל, בלי להתלונן, את המגבלות והעזרות שנחתו עליו, כשלא הייתה לו ברירה. וגם כשהיה לו כבר קשה, מאוד! עדיין ידע לתת יחס. במילה לחושה, בלחיצת יד, במבט, בחיוך, בהנהון ראש. ומעולם לא איבד את כבודו הפשוט ושמר עד נשימתו האחרונה בבוקר שבת, על אצילות נפשו.
יהי זכרו ברוך.
|
אלישבע |