לפני כשתיים עשרה שנים הגעתי עם גילה לביקור ראשון בעין גדי. זו הייתה פגישתי הראשונה עם אלישבע וזאביק. זאביק כדרכו מיעט בדיבורים וכדרכו הקשיב הרבה והוסיף משפטים ספורים מדי פעם. השיחה קלחה על הספרים המיוחדים שישנם בביתם, על הדפסות נדירות של ספרי ילדים ועל הפסלונים והציורים שמלאו את קירות הבית. מבלי משים איחרנו את שעת ההגשה של ארוחת הצהרים בחדר האוכל. כאשר חילקתי את חוויותיי עם גילה בדרכנו חזרה הביתה, היו רגשותיי מעורבים. מצד אחד החמצנו את הארוחה ומצד שני בילינו שעות מעניינות עם אנשים אוהבי ספרות ואמנות שנפלא לבלות עמם ולהיסחף עמם באהבתם. כאשר אני חושב על הפגישה הזו במבט לאחור נראה לי שהיא מסמלת את ביתם של זאביק ואלישבע וגם את הדרך שבה הסתכלו על החיים ובה התמודדו עם המוות. חוסר יחס לערכים חומריים ואהבה גדולה לאמנות ולספרות ולאנשים שהאמנות והספרות מחפשת להם ביטוי.
כך בחיי היום יום וכך כאשר זאביק חלה .
בשנים הארוכות של מחלתו לא התייחס זאביק למכאוביו הפיזיים אותם נשא בגבורה ולא השמיע דבר תלונה. הוא שמר על אופטימיות ועל הומור שחור לעיתים. אולם הוא הרבה לדבר על כאב התפרקותה של המסגרת הקיבוצית בעין גדי בה ראה את מפעל חייו.
זאביק היה רחוק מכל חומרנות. היה לו מספיק במה שיש לו ומעולם לא חתר להישגים חומריים כל שהם. ההנאה השלמה שלו הייתה מההתמודדות עם תפיסת ההומור המיוחד שבהליכתו המצחיקה של הקורא , בעיצוב גמל שלמה או ציפור גדולה מלאת הבעה פרי דמיונו. אלו היו בעיניו נכסיו האמיתיים. לא היה לו אכפת שאחרים מקבלים פחות או יותר. מה שכאב לו היה העלבון שבהתפוגגות הערבות ההדדית שברון תחושת החברות הנאכלת כאשר היצר האנושי הפשוט של לעשות לביתך זוקף ראש.
לכאב הזה הרשה זאביק לעצמו לתת הרבה ביטוי כיד כישרונו הטובה עליו. ברשימות בקריקטורות ובשיחות. כאשר גברה המחלה היה זאביק זקוק ליותר ויותר תמיכה. הדרך שבה אלישבע ורותם וגפן, ולבסוף גם בעזרתו של יונתן, ליוו את זאביק במחלתו, בדעיכתו האיטית אל מותו, נגעה לליבי עד דמעות. ברוך ובסבלנות תוך שמירה על כבודו של זאביק ובעיקר באהבה אין קץ, פשוטה וישירה ומבוטאת עד תום. כמו בחיים גייסה המשפחה גם את הביטוי האמנותי כמרפא כל שהוא לכאב המוות. זאביק מת בביתו במיטתו מוקף באהבה ובחסד. יש בזה נחמה כל שהיא.
ולמרות השיחות הרבות שהיו לנו על הקיבוץ וידיעתי את תחושותיו של זאביק אני חושב שהגרעין הקשה של חברי עין גדי , חבריהם של אלישבע וזאביק משנים רבות ומהשנים האחרונות , נתנו למשפחה עזרה ותמיכה נפלאים במילה ובשתיקה בביקורים ובמחוות עידוד אחרות. לקהילה הזאת מגיעה תודה גדולה ונראה לי שבאמירת התודה הזאת אני מבטא את תחושת כולנו. המשפחה המצומצמת והמורחבת שהרגישה כל הזמן מוקפת בחברים אוהבים ודואגים. ואולי לא נס לחו של הקיבוץ כקהילה שחבריה ערבים זה לזה.
ולבסוף הצורה שבה השתתפו חבריהם של גפן ורותם באבלה של המשפחה בדאגה לאורחים בלקיחת אחריות על ימי השבעה ברגישות ובחכמה תוך תחושת שותפות אמיתית ביניהם, היא אולי ההוכחה הנפלאה ביותר שהערכים שהבית הזה נתן אמנם זוכים למימוש, לרעננות מחודשת בדרך אחרת על ידי דור חדש.
הפגישה עם חבורת הצעירים הזאת בטאה עבורי את הנחמה האמיתית על מה שאבד. יוסי (הגיס של אלישבע) |