כשחדר האוכל היה עגול

בימיו הראשונים של הקיבוץ היה חדר האוכל העגול לא רק מקום הארוחות אלא המרכז של כל חיינו מבחינת "הצנטרום של הפיילה". 

 בערב לאחר הארוחה יכולת למצוא את סדרן העבודה ומרכזי הענפים, יושבים ליד שולחנות שטרם הוסרו מהם הכלים ומנהלים את ענייניהם ביד רמה, לעיתים אף בקול רם כאשר התקרה העגולה מכפילה את הקולות, מה שגרם לרעש מוכר שהיה חלק מההוויה של חיינו. ערימה של חברים תמיד התגודדה סביב לוח המודעות וברחבה שלפני חדר האוכל ועל המדרגות עמדו קבוצות של חברים כאשר דיבורים וצחוקים נשמעים מכל עבר. בקיצור היה שמייח.

בערבי שישי צופפו את השולחנות לכלל עיגול כמעט שלם, הלבישו אותם במפות לבנות, יצחק קידש על היין דבושה ניגנה על הפסנתר "החמה מראש האילנות" וכל החברים שרו אתה והמשיכו לשיר בהשתפכות נפש שירים רוסיים וכך הפכו הפרשים הקוזקים הדוהרים על גדות הדנייפר לחלק מקבלת השבת שלנו,  עד שקמו התורנים לחלק את האוכל. לאחר האוכל הוסטו השולחנות הצדה וחדר האוכל הפך לרחבת ריקודים או לחילופין לאולם הופעות. אני זוכרת שכאשר הייתי בבימת הקיבוץ והגענו להציג במשק, נאלצנו , אנו השחקנים, להתאפר ולהתלבש בין הסירים הגדולים ומחבתות הענק. לא היה אולם אירועים ולא במה גדולה ובטח שלא חדרי איפור. הכול היה פשוט ולא הרגשנו שאנחנו חסרים משהו.

צורתו העגולה של חדר האוכל יצרה זירה מתאימה גם להופעות ספונטניות. על שתיים מהן אני רוצה לספר. את ההופעה האחת זוכרים, אם בכלל, רק ותיקי החברים. זה קרה שבוע לאחר שאנו, בנות גרעין "ערבה" הגענו למשק. בארוחת ערב רגילה בסתם יום של חול הופיעו פתאום בפתח כמה מרווקי הקיבוץ  (שהיום הם לבטח סבים לנכדים) ביניהם זכורים לי שרגא וליישי וכמובן מנו שבדרך כלל היה יוזם התעלולים. הם נכנסו לובשים כולם חלוקי רחצה של נשים שהיו קצרים עליהם וחשפו רגליים שעירות נתונות בקבקבי רחצה, על ראשם כובעי ניילון צבעוניים . בפנים חתומות חסרות הבעה לחלוטין (א-לה- מתי כספי) וברצינות תהומית, ערכו סיבוב בין השולחנות כעורכים פולחן מסתורי  ולא הגיבו ולו בניד עפעף   , לקריאות וצחוקים  ולא נרתעו ממפיות שולחן וכלי מלח שנזרקו לעברם. לאחר שניים-שלושה סיבובים יצאו מחדר האוכל כלעומת שבאו. אני זוכרת שפיותנו נפערו לרווחה וכך נשארו עד תום הארוחה. להופעה השנייה יש לי אחריות שילוחית. כשעבדתי עם אלי בנוי התערבנו שהוא, בסתם יום של חול, יעמוד באמצע חדר האוכל, בזמן ארוחת ערב וינגן במפוחית פה וואלסים "כמו בבית קפה וינאי". אלי, נאמן להתערבותנו, עמד כעשר דקות וניגן וכולם צהלו ושמחו, רק רותי, משום מה, התחבאה בשולחן מאחורי הכלבויניק (זוכרים כלבויניק ?).

ארוחות בוקר היו אף הן תוססות ונמשכו עת ארוכה למן ראשוני הרעבים ועד אחרוני החרוצים שהגיעו לקראת הסוף. תורן אחד היה ממונה על עשיית חביתות, מקושקשות ועיניים. אני זוכרת את דודו שליטא כמכין חביתות מושלם. לכל חביתה אצלו היה צד שרוף וצד בהיר. מי שהזמין חביתה "וואל דאן" קיבל צלחת עם הצד השרוף כלפי למעלה ולהיפך בוקר אחד חיכיתי עד בוש לחביתה וכשכבר עמדתי לצאת אמר לי דודו בדיוק התכוונתי להגיש לך אותה. אבל אני כבר הייתי בפתח וצעקתי לעברו בכעס , שלח את החביתה בדואר. בערב כשהוצאתי את הדואר מתאי מצאתי שם מעטפה חומה אטומה ובתוכה, בתוך שקית ניילון התגלתה חביתה שהשומן נקרש עליה וניתן היה לשברה ביד לשניים.

עוד זיכרון אישי שקשור בחדר האוכל נוגע לתוספות מיוחדות ונתחיל בשאלה :איך ידע כל הקיבוץ שחברה בהריון עוד לפני שהבטן או החברה גילו זאת לאחרים? פשוט מאוד, נשים בהריון קיבלו תוספת צנועה כגון פרי, מעדן וכו'. כשאמרו על מישהי שהיא "כבר מקבלת תוספת" מיד ידעת מה פירוש הדבר. יונקי, שהייתה באותם ימים החובשת המסורה האחת ואין שנייה בקיבוץ, גילתה לי ביום שישי אחד שאני בהריון, הוסיפה מיד, כבר הודעתי בחדר האוכל. אותו ערב  שישי איתרע מזלי והתורן שחילק את התוספות היה ...מנו. חדר האוכל היה מסודר בעיגול כדרכו ביום שישי ומנו הלך עם מגש התוספות וחילק לנשים ההרות. כשגמר את הסיבוב, חזר עם מגש נוסף נעמד בפתח והרים אותו כלפי מעלה. כולם השתאו, מי זו יכולה להיות והרי כל ההרות כבר קיבלו ואז עשה הבחור שני סיבובים בחדר האוכל, לפני שהתייצב מולי קד קידה קלה ובטקס הניח לידי את התוספת.אני האדמתי יותר מהסלק שחולק באותו ערב.

גם סרטים הוקרנו בחדר האוכל. אני זוכרת את הערב בו הוקרן הסרט "אותלו" בדיוק בשעה ששודרה, בזמן אמת, הנחיתה על הירח ("צעד קטן..."וכו')ואני התלבטתי. רציתי לשמוע את השידור ההיסטורי ורציתי לא פחות לראות את הסרט. לשמחתי מבנהו של חדר האוכל פתר את הבעיה. דלתות הכניסה היו עשויות זכוכית וכך יכולתי לעמוד מעבר לדלת, הטרנזיסטור צמוד לאוזני והמסך נשקף מולי מבעד לזכוכית. חוויתי בו זמנית את ההישג הטכנולוגי המתקדם וסרט שנטוע במאה ה-17. מסקנתי המלומדת מהעניין : האדם אמנם הגיע לירח אבל נשאר אותו אדם, עם הרגשות הבסיסיים של אהבה, קנאה ולכן אותלו יהיה אקטואלי תמיד. ואם תרצו יש בכך גם מסקנה לגבי הפרט מול התמורות והחילופים שעוברים על הקיבוץ.