פרקי חיים

הכרתי את צביקי – "חורש" בפי הבריות – במחנה עבודה בדגניה א'. באותה עת היה צביקי חייל בנח"ל, חבר גרעין "ערבה" לעין גדי. היכרותנו הקרובה יותר החלה משהגעתי לשל"ת בעין גדי. חברי גרעין ערבה קיבלו את פני גרעין צורים עליו נמניתי. הכרתי אדם שמח וטוב לב, אופטימי, שקשה היה להאמין שילדותו הייתה קשורה למלחמות של חיים ומוות.

יש האומרים, שהעובדה שיום לפני לידתו ולמחרתו החל לנוע ולנדוד בדרכים – היא שהטביעה בו בשנים מאוחרות יותר את הצימאון לטייל ולהכיר מרחבים ושבילים.

היותו של צביקי "בן של יורדים", נושא שקשה היה לי לעכלו. הכרות קרובה יותר עם צבי ועם חבורת האנשים שהיו שותפים לגורל החיים עם הוריו, עזרה לי ללמוד ולראות מהלך זה כמוצדק.

חזרתו של צבי ארצה, או "עלייתו השנייה" כפי שכינה זאת גרימי בחתונתנו, האדירה פעם נוספת את דמותו בעיני.

תקופת החברות שלנו הייתה נפלאה. שובצה בעשרות טיולים באזור ובאתרים אחרים בארץ. טיולים בשניים, טיולים בחבורה בג'יפ וטיולים בקבוצות גדולות. בתוך תקופה זו, אני יצאתי לת"א ללימודים, ואז התקשורת הייתה בעזרנו. המכתבים הרבים לכל כיוון והטלפונים – תרמו מימד נוסף ועמוק יותר להכרות ההדדית. הרבה געגועים היו ושמחה בפגישות משותפות.

כל זה הוביל להחלטה – בסתיו תשכ"ה – לקשור גורלנו יחדיו, ולהינשא בקיץ אותה שנה ב-13.7.65.

השמחה הגדולה שליוותה אותנו ביום נישואינו, היתה שמחת כל האנשים שהיו שותפים בגידולו של "גרישינקה".

הקמנו בית. בית עם כל המשמעות – בית בו צבי גר מספר השנים הרב ביותר מכל מעונותיו בעבר. בית – עם הרבה חברים ואווירה חמה.

ילדנו בוששו מעט לבוא. נדרשנו לטיפולים. את אביב הריתי בשכיבה בבית חולים "השרון" בפתח-תקווה, כאשר שוב הפריד בינינו המרחק. וכאב הגעגועים החזקים נוצר בין שנינו הווי מיוחד בתקופה זו. כאן נפגשתי עם האופטימיות האבסולוטית של צביקי, שנתנה לי כוח להמשיך ולקוות לטוב.

אביב נולד ב-11.9.69. צביקי – אבא! ואני – אימא!. גם לידתה של רקפת הייתה רצופה בחששות, בשכיבה בבית חולים "הדסה" בירושלים, ושוב פרידה – הפעם מהאב ומהבן. החיוך השמח של צביקי עם כל פגישה מחודשת נתן את העידוד להמשיך. רקפת נולדה ב-3.11.74.

הפכנו למשפחה עם שני ילדים – היינו מאושרים. למרות הקשיים שנתקלנו בהם במהלך גידול הילדים, ידענו תמיד לשמוח עם היש, ידענו להעריך את הדברים הקטנים.

******************************

אבא'לה שלום,

27.8.90

נפרדנו עוד כשהיית חי, לפני שנה וארבעה חודשים. חזרת משרה חלק שראיינה אותך על הגב שלך. חזרת, התיישבת על כורסת הטלוויזיה (שדרך אגב שופצה וניראת עתה במצב טוב יותר מזה שהייתה כשנפרדת ממנה בפעם האחרונה, ביום חמישי ההוא). סיפרת על הראיון. אני כבר לא זוכר מה דיברנו. היינו עייפים אחרי יום של טיול על פסגת המצדה. (אחד מיני אלף שלך).

הטיול האחרון שהדרכת. יומיים אח"כ נישאת אתה במסעך האחרון לעולמים, ובסופו נטמנת באדמת עין גדי שכה אהבת.

בטיול על המצדה טיילנו עם משפחת נבו (אחיה של אימא), שתי המשפחות שלמות. למחרת כבר לא היינו יותר משפחה שלמה. באותו יום רביעי נפרדנו ממשפחת נבו, לאחר ארוחה דשנה, ולמחרת בערב, לשמע הידיעה כי ניספת בתאונת דרכים, הם חזרו כדי ללוותך בדרכך האחרונה.

אבא'לה בתנוחה זו שעל הכורסה, עם רגליים שמשולבות בישיבה מזרחית, אני זוכר שראיתיך בפעם האחרונה חי. נפרדתי ממך לשלום בנשיקת לילה טוב והלכתי. וזהו. לא ראיתי אותך חי, אבא. רק מת. אבא'לה, קשה לי לכתוב עליך. אני מתגעגע אליך, אבא. אני מתגעגע לחופשים המשותפים שהיו לנו בקיץ. כל פעם היינו נוסעים לאזור אחר בארץ: לגליל, לחרמון, לנגב, לאילת, למישור החוף, לשפלה פעם אחת לירושלים. לוקחים שבוע חופש, מציידים ומעמיסים את האוטו בכמעט הכול ונוסעים עם שותפים או בלעדיהם.

הרבה חוויות זכורות לי מאז. אני מתגעגע לטיולים השנתיים הגדולים של ארבעת בתי-הספר, מה שקראנו "טיולי חטיבה" שאותם ריכזת ועליהם פיקדת, ושלפניהם, אחריהם ובהם "פרחת". הרבה אנשים באו לביתנו להכנת הטיולים והיה הווי וכיף בהכנתם. אני מתגעגע לטיול עצמו, שבו חיינו חיי שדה והתגברנו על קשיים רבים, להווי שבו ולזמן שלאחריו, להעלאת החוויות ליצירת הקשרים. אני מתגעגע לישיבה סביב למדורה עם קטעים שמעבירים וניגנת כלי נגינה באמצע המדבר, קפה וסיפורים, להווי חיי הטיול כמו שהוא, ליחד שתמיד שרנו בטיולים מסוג כזה .

אבא, אני עובר לתחום נוסף ששלטת בו – ההומור והבידור. אבאל'ה, אתה חסר לי כבן שיח בשיחות בשפה "הגששית" שהיינו מנהלים אחד עם השני. הקטעים מהמערכונים שיודעים בעל-פה, שכל אחד זורק קטע קצר והשני משלים.

אבא'לה, חסרה לי בהתלהבות והצחוק שהיו סביב דמותו של "השוטר הצוחק" וההופעה עצמה. אני חושב שנהנית להצחיק אנשים עד דמעות. סוג הופעה ששייכתי אליך וחסרה לי מאד השתתפותך בו, הוא – תזמורת בצורת. אני זוכר בהנאה מרובה את הנסיעות שלנו המשותפות לקלי"ה ולמצפה שלם כשהיו עדיין ישובים צעירים, ושניסית בעת חתונה לארגן שם תזמורת בצורת, איך שהיית משתלט עליהם ומארגן תזמורת בצורת למופת.

אבאל'ה אני רוצה להזכיר לך את "השועל והחסידה", "דוד קוסם" ועוד קטעים מההופעה |"במסיבה של עננים".

את קטעי הא"שחים שבהם לקחת חלק (קבוצת אלי-שלמה-חורש). את הסרטים הקצרים בהם שיחקת. אבא, הרשימה עוד ארוכה, אך אלו מספיקים לי בינתיים. אני רוצה לעבור לתחום שבו עסקת רבות – אהבת הארץ. אני מתגעגע לשיעורי הגיאוגרפיה שלך שלא חסר בהם הומור, הצחוק וההנאה המרובה. אצלי, כמו אצל רבים אחרים, אתה מייצג ומזוהה עם עין גדי, נווה המדבר, הקיבוץ, הטבע. אחד שמכיר אותה טוב טוב, ושטייל בשביליה ובשביליו של מדבר יהודה. מין חלוץ כזה, חקלאי (בתחילת דרכך), אדם שמתמצא היטב בסודות עין גדי.

אבא על המצבה שלך אני הוספתי משפט ששאול טשרניחובסקי כתב: "האדם אינו אלא נוף מולדתו"

לפי הבנתי את המשפט הזה, והקשר שלך אליו, היית אתה, אבא דמות ארצישראלית טיפוסית שורשית (על אף שנולדת ברוסיה), דמות שמכירה הרבה מפינות החמד של הארץ, שטיילה הרבה, שמכירה סיפורים ואגדות על מקומות בארץ. דמות המכירה את דתות הארץ לגוניהן, דמות שאוהבת כל שעל בארץ הזאת, ושתלך ותחיה בכל מקום בארץ מבלי להפריע לתושבים המקומיים, גם אם המקום שנוי במחלוקת. היית בעד ארץ ישראל כולה, כך הבנתי ממך. היית יהודי ישראלי שגאה בארצו, מין טיפוס (במלעיל) כזה שמכיר את הארץ הזאת, ארץ ישראל.

בגלל זה, אבא, ביקשתי שייכתב על המצבה שלך "האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו".

עוד פן שלך שאזכיר הם חייך המיוחדים.

נולדת ברוסיה, ברחת מהנאצים עם משפחתך מזרחה לכיוון אסיה הרוסית, חזרת למקום מגוריכם בתום המלחמה. משם אתה והמשפחה עברתם לרומניה. מרומניה נדדתם שוב בדרך היבשה לנמל האם. משם, על גבי אניית המעפילים "פאן יורק" לכיוון חופי ארץ-ישראל. בדרך נתפשתם ע"י הבריטים שלקחו אתכם לקפריסין. שם שהיתם זמן מה ומשם עליתם ארצה, לפני השחרור של כל אנשי מחנות המעצר בקפריסין. בארץ חיית עם הוריך זמן מה עד שהחליטו, מסיבות קיומיות, לרדת לניו-יורק, ארצות הברית. אך אתה יהודי ישראלי גאה כאמור, שהתחנכת בזמן שהייתך בקן הנוער העובד, קן בורוכוב בגבעתיים (וההשתייכות לגרעין "ערבה" שיועד לעין גדי). חזרת על אף התנגדות הוריך, ארצה לישראל, לחברי גרעין "ערבה". כעבור חודשים אחדים הלכת יחד עמם להגשמה, להיכן אם לא למקום הכי חלוצי באותם ימים, למדבר החם, לעין גדי, למקום שבו חייבים להיות עם הרבה חלוציות וחברה'מניות כדי לשרוד ולהישאר. וכאן נשארת בה עד יומך האחרון.

סוף חיים אלו הוא טרגי, מפני שבסוף חיים שכאלו, בהם סיכנת פעמים רבות את חייך, בהיותך תינוק וילד, בא לך מוות שכזה, ואתה עדיין בשיא כוחך.

לי חשוב אבא, להדגיש שני דברים בחייך הארוכים שכתבתי עליהם בקצרה: דבר ראשון, שהיו לך התנאים הכי טובים לחיות בהם, בניו-יורק, ואילו אתה בחרת להיות ולחיות כחלוץ באחד האזורים השוממים והקשים בארץ, עין גדי של אותם הימים.

דבר שני, שאחרי כל כך הרבה סיכונים אמתיים שעברת בחיים, ויכולת להם (בהיותך תינוק וילד צעיר), באה מכונית וחיסלה בשנייה אחת חיים שלמים, אותך, את אבא שלי.

אבא ברצוני להזכיר עוד פן אחד שלך, שתמיד מרגש ומפליא אותי כאחד: יכולתך ליצור קשר עם אנשים שונים מרקעים שונים. יצירת קשרים טובים עם חילוניים, דתיים, נוצרים, מוסלמים, דרוזים ובדואים. יצרת קשרים טובים עם יהודים בני עדות המזרח, עם קיבוצניקים שורשיים, עם מתנדבים, עם קציני צבא ועם רב הקיבוץ.

יצרת קשרים עם גילאים קטנים וגדולים בטיולי בית-ספר ובית הבראה (עם המבריאים דיברת ביידיש העסיסית שרכשת בביית). התאמת את עצמך לשפתו והתנהגותו של כלאחד מהאנשים ויצרת איתו קשר. לא כל אחד ניחן ביכולת שכזו. אתה כן ניחנת בכך ועדיין הדבר מפליא אותי.

אבא – עליך היית דמות ציורית כזאת. היית אדם שבוטח בכל מעשיו. אדם שיש לו גם חולשות וטעויות, שהם מנת חלקם של כל בני האדם. היית בעל סבלנות רבה. אני זוכר איך בסבלנות גדולה היית מרכיב ומכין פילמים בביית ומוכר אותם, כולל מסגרות לשקופיות. איך ביחד היינו בונים דגמי אוניות ומטוסים מפלסטיק, ואתה היית המסביר והבונה הסבלני. הסברת לי בסבלנות כדי שאלמד. גם ידיים טובות היו לך. הראיות לכך הן כמובן הארונות, המדפים וכונניות הספרים שבנית והרכבת בביית. היית אספן של אבנים יפות שמצאת בטיולך הרבים ברחבי הארץ. אבא, היית אדם מיוחד. ההוכחה לכך הוא "החור" שהשארת אחריך כשהלכת ממני, מאימא ומרקפת ומכל האנשים שאהבוך, הוקירוך ושנהנו לשהות במחיצתך. אבא, חסרונך מורגש עתה בביית, בקיבוץ ובכלל. אבא כתבתי עליך דברים שלכאורה לאחרים יראו כפשוטים ויומיומיים, אך בשבילי הם מסמלים אותך יותר מכל ומעלים לי את דמותך ומזכירים לי מחדש דברים שעשינו ביחד ושמרגשים אותי מחדש. לי חשוב שיזכרו את הדברים הללו שסמלו וייחדו אותך. בטח תרצה לדעת איך אצלנו בבית? אצלנו, אבא, בבית חזרו החיים למסלולם ישר אחרי שקמנו "מהשבעה". ישבנו עליך וסיפרנו עליך סיפורים. אימא אחראית לכל. היא המשיכה בחיים עם כל הצער והכאב שבהיעלמותך. היא ממשיכה את דרכך ומטיילת עם ידידה ש"במכון אבשלום", וכן עם ידידיה מבין חברי המשק, ואיתנו. רקפת מתחילה בדרך חדשה לה. אני אבא חייל המשרת אי שם. זהו, אבא, לעת עתה. עוד אזכר בך באזכרות, ובסיפורים שאני עדיין שומע עליך, בהיתקלות בחפצים ובמקומות שמזכירים לי אותך. אבא, ניפגש בחלומות, בזיכרונות, במחשבות, באירועים שיהיו לזכרך, ובמקומות שטיילנו בהם ביחד. אז אבא להתראות עד לפעם הבאה שאזכר בך.

מתגעגע אליך ואוהב אותך

אביביק

************************************

בכיתה ז', לרגל שנת הבר-מצווה, ערכנו טיול שנתי באזור. אבא היה המדריך של הטיול. לקראת הצהריים התחיל להיות מעונן. טיילנו בתוך העננים. עמדנו על מצוק והסתכלנו והסתכלנו על העננים מלמעלה. לפתע החל לרדת גשם, ויכולנו לראות איך מתחיל השיטפון. אבא מאוד התרשם מהמראה, הוא אמר שמימיו לא ראה מחזה שכזה. אני כבר עשרים ושמונה שנים בקיבוץ, אמר, ולא ראיתי חזיון שכזה. הילדים חגגו את האירוע.

פעם היינו לבד בחדר, רק אבא ואני. לפתע הייתה הפסקת חשמל. אבא הרכיב אותי על הווספה ויחד נסענו לאזור הגנראטור. ראיתי איך הוא מפעיל את הגנרטור. המיוחד באבא שידע לעשות דברים רבים, וכשביקשו ממנו משהו – תמיד היה אומר: אין בעיות. אם היה מתקלקל משהו – היה אבא מתקן. אם מישהו ביקש דבר מה- מעולם לא היסס ולא אמר: אולי, נראה, אינני יודע. אלא תמיד אמר: מתי נוח שאבוא?

טיולים אני לא במיוחד אוהבת. מה שעבר אלי זו המודעות לצבע החום של ההר והכחול של השמיים והירוק של העצים מרהיבים אותי כי הם מתמזגים לתמונה יפה.