"צבי נולד סמוך לתאריך הפלישה של גרמניה לרוסיה. עזבנו את ביתנו וחיפשנו מקום מפלט ליד נהר הדנייסטר, כשאני אחוזת צירים. התינוק נולד בכפר אוקראיני, שנכבש לאחר עשרים וארבע שעות. במשך שישה שבועות ברחנו מזרחה מאימת הגרמנים, כשאת כול הדרך עשינו ברגל. בסופו של דבר הגענו לכפר קווקזי, שם גרנו בבקתה יחד עם החזירים וסבלנו מקור ומרעב.
כשהיה חורש (גרישינקה) בן שנה וחצי נולד אחיו. באותו הזמן היינו בקולחוז באוזבקיסטן. סם בעלי שירת באותו הזמן בצבא, ואני ילדתי את התינוק בבית לעיניו של צבי, שלא הבין מדוע אימא נאנחת.
עם תום המלחמה, לאחר חמש וחצי שנים של נדודים ברחבי רוסיה, עזבנו אותה ונסענו לבוקרשט. שם למד צבי בגן ילדים ולאחר מכן בבית ספר עברי. הוא השתתף במקהלה יהודית (רמז לבאות... א.ר.) וכן בקייטנה בקונסטנצה, אליה נשלח עקב רזונו (חורש ידע לאכול, אך תמיד נשאר רזה א.ר.)
בשנת 1947 החלטנו לעלות ארצה. עברנו את הגבול לבולגריה, ולאחר מסע מפרך ברגל וברכבת בשנת 1947 החלטנו לעלות ארצה. עברנו את הגבול לבולגריה, ולאחר מסע מפרך ברגל וברכבת משא הגענו לנמל. האוניה יכלה להכיל בקושי אלפיים איש. למעשה עלו עליה 7500 איש. הצפיפות הייתה כה רבה, כך שלא יכולנו לעמוד או לשבת, אלא רק לשכב. הפלגנו רק בלילה, בחסות החשיכה. בכל זאת הבריטים גילו אותנו. באחד בינואר הובלנו למעצר בקפריסין. צבי, ילד בן שבע, התחבר עם החיילים הבריטים. הם חילקו לו ממתקים שמעולם לא ראה לפני כן.
הגענו ארצה ב-8/2/48 על סיפון האוניה "קדמה". הובאנו למעברה נווה חיים שליד חדרה. חיינו שם בתת תנאים. משם עברנו לשכונת שפירא, שם גרנו ארבע שנים בחדר אחד. סם מצא עבודה כחייט במחנה של צה"ל ביפו, והיה תופר לילדים בגדים מהשמאטס שקיבלנו מאמריקה.
לצבי הייתה תפיסה מהירה לשפות. הוא ידע עברית לפנינו, ואנחנו למדנו ממנו. הוא למד בכיתה א' בבי"ס ביאליק. כעבור שלושה חודשים הקפיצו אותו לכיתה ב', וכך סיים בשנה אחת שתי כיתות.
בעזרתו של הדוד מאמריקה קנינו בגבעת רמב"ם דירה של שני חדרים, בה גרנו שש שנים.
כבר בילדותו היה צבי ילד חברותי ושמח. אהב מאוד ילדים וטיולים. הוא ניחן בחוש טכני, ותמיד נקרא לתקן דבר זה או אחר.
הוא התחיל את חייו בתנועת הנוער בשומר הצעיר, ואחר כך, עם מותו של סטלין, עבר לנוער העובד. כול חייו התרכזו סביב התנועה.
בהיותו בן שבע עשרה החלטנו לנסוע לאמריקה. חשבנו שלילדים יהיו שם חיים יותר קלים. צבי סרב להצטרף לנסיעה. הבטחנו לו שאם ירצה יוכל לחזור ארצה. ואכן, מתחילה אמר שאמריקה היא לא בשבילו. מאוד חרה לו היחס לשחורים. בניו יורק היה פעיל מאוד בתנועת "הבונים". בתיכון היה לו קשה עקב אי שליטה בשפה. כשקיבל מכתב ממיכאל איטמן ידידו, בו כתב שהחבר'ה מקבלים צווי גיוס, ואילו הוא "ברח" מהארץ, גמלה בו ההחלטה לחזור ארצה. הוא אפילו לא היה מוכן לסיים את שנת הלימודים ולקבל תעודה. אמרנו לו: "אם החבר'ה שלך רוצים שתחזור-שידאגו לך לכרטיס מהסוכנות". דבר זה לא הרתיע אותו. החבר'ה נחלצו למבצע, וצבי חזר ארצה לאחר שמונה חודשי שהות בארצות הברית.
בארץ גר בקומונה ועבד במסגרייה. מאוחר יותר הלך עם הגרעין למעגן, שם שהה חצי שנה, ולאחר מכן שירת בצבא כ-כ"ל, כי היה מאוד רזה.
הוא היה מאוד מרוצה מן הדרך בה בחר, אך לנו היה מאוד קשה. החלטנו לעבוד בארה"ב עד הפנסיה, ואז לעלות ארצה. 21 שנה חיינו בלי צבי. במהלך תקופה זו חיינו לא פעם בחרדה לשלומו. פעם נודע לנו שנוכש על ידי נחש, ופעם שנשרף מרסס על גבו... המרחק מאוד הקשה עלינו.
לפני שחזר צבי לארץ הוא התחייב לכתוב לנו מידי שבוע, והוא עמד בכך. כשנכנסה חניתה לתמונה, בשנת 1963, אף היא הצטרפה לכתיבה. הם נהגו לשתף אותנו בנעשה בכול תחומי חייהם, במה שקורה ביניהם ובכול הנעשה בקיבוץ. הרגשנו שבנינו רוחשים לנו כבוד והערכה."
כפי שקראתם, מהלך חייהם של חורש ומשפחתו היו מדהימים ומלאי תהפוכות. מי שיקרא בחוברת לזכרו ייווכח לדעת שסיפורה של אמו חנה מקיף וכולל שלושה עשר עמודים, כולם מלאי עניין ותעוזה (רותי רעייתי תמצתה את דבריה).
אני נפעם מאופיו ורוחו האיתנה של חורש, שנטש את הוריו בגיל 17 ועלה לבדו מארצות הברית כדי להתגייס לצה"ל ולצאת להגשמה יחד עם חברי הגרעין שלו. לא היו לו אמצעים לחזור ארצה, והוריו מן הסתם לא עודדו אותו לכך. בארץ היה כול כך אהוד על חבריו שהם, בעידודו של עמוס גנור (המדריך שלהם בתנועה), השיגו מימון ממחלקת העלייה ואף תרמו מכיסם כדי להעלותו. גם קיבוץ עין גדי התגייס ותרם כסף ל"מבצע העלייה".
כדי להמחיש את נחישותו וגודל רוחו של צבי אני מוסר כאן חלק מדבריו:
"הורי לא האמינו שנסיעתי תתבצע. בתחילה שמרתי את הדבר בסוד, ואחר כך התחלנו בוויכוחים בנושא זה. הוויכוח היה מתחמם, ומהר מאוד הסברתי להורים שעברו הימים שסינור אימא היה בשבילי מקלט, ושמנוי וגמור אתי לחזור לארץ. פעמים רבות הייתי עוזב את השולחן מבלי לאכול. דבר אחד היה לי ברור- הוריי לא יתנו לי מיל לנסיעה..."
לאחר מכן, כשהוריו השלימו בלית בררה עם החלטתו, הם נתנו לו את הסכום שעדיין חסר לו. הוא ארז את חפציו, לקח את הכסף שחסך בשבועיים עבודה וירד לנמל. קבלת הפנים שערכו לו בנמל חבריו לתנועה (היריעה תקצר) הייתה סאגה ארוכה ויפה.
תוך כדי כתיבה על חורש אני נזכר בפסקה שכתב יוסי ונגר בחוברת לזכרה של בינה, ואני מצטט:
"כול החברים שרצו לכתוב ולספר על חברותם עם בינה אמרו כשהתחילו לכתוב הייתה זו בין רגע כתיבה על עצמם.." בהקשר לכך אינני יכול להתעלם מכך שהכרתי את חורש מקרוב. שנים ישבנו זה ליד זה בחבורת הזמר בתור טנורים. כמובן שהחלפנו דעות והלצות והכנו זה לזה כוסות תה. הופענו יחד באירועים בעין גדי. מי זוכר את האש"חים" (אלי, שלמה אורן, חורש)? כמה נהניתי לבלות אתו ועם שלמה בחזרות! עסקנו בצורה הומוריסטית בבעיותיו של הקיבוץ באותה העת (לדוגמה, הנושא "מחפשים מפעל" חזר במשך כמה שנים).
בהקשר לכישרונו המיוחד, אהבת האדם והרצון לשמח בכול הזדמנות אזכיר את "תזמורת בצורת" הזכורה לטוב, וכמובן שיא השיאים- השוטר הצוחק. הופעתו של חורש כשוטר גרפה צחוקים רבים עד כדי כאב בטן, כי הרי חורש הצנום והארוך לחלוטין לא התאים בדמותו לשוטר עב בשר, זאת למרות שריפד את בטנו בכרים רבים והרעיד את כרסו בצחוקו הסוחף.
הוא היה שותף לסרטים שבוצעו על ידי החברים. וכמובן היה שחקן חשוב במופע "מסיבה של עננים".
אני משתדל לתמצת ככול האפשר, ואני נוכח לדעת שהחומר מרובה, אך אינני יכול שלא להביא קטע של אביבה שחף ז"ל:
"...חורש מאוד אהב לעולל מיני תעלולים קטנים, 'מרושעים' ומצחיקים. את אחד התעלולים עולל לקראת סוף סידרת המופעים של "מסיבה של עננים". שמיר ניסה לשמור על משמעת, אבל לקראת הסוף חורש כבר לא היה יכול יותר להחזיק מעמד. היה קטע שבו שלמה אורן היה צריך לעבור עם מזוודה מצד אחד של הבמה לצדה השני. הגיע הזמן, שלמה ניסה להרים את המזוודה ולא הצליח... אבל ההצגה חייבת להמשך. בקושי רב הצליח לגרור את המזוודה ולהגיע אתה באפיסת כוחות לקצה השני של הבמה. מסתבר שחורש מלא אותה באבנים..."
חניתה רעייתו הגדירה אותו בתמציתיות וקלעה למטרה:
"תמיר, זקוף, דק גזרה, תלתלים חומים זהובים לראשו, עיניים תכלת-ים, שפם גזור לפי מידה, כתפיים רחבות, שדרתו ועצמותיו בולטות מבעד לעורו השזוף עטור הנמשים ונקודות חן, רגליים ארוכות ובקצותן כפות "חובקות ארץ", חולצה מתבדרת ברוח, מכנס קצר וסנדלים. חייכן, אוהב בריות, סבלן וסובלן. עקשן, נחוש בהחלטותיו ובוטח בדרכו. לשון לצים בפיו, שנונה וחדה. ידיו טובות לכול מלאכה, רגליו קלות. בקיצור: "דומה דודי לצבי (צבי חורש) או לעופר האיילים".
אביב, בנו של חורש, כתב לאבא מכתב מרגש. מתוכו הוצאתי רק פסקה אחת:
"... 'האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו'. לפי הבנתי את המשפט הזה והקשר שלך אליו היית אתה, אבא, דמות ארצישראלית טיפוסית, שורשית (על אף שנולדת ברוסיה), דמות שמכירה הרבה מפינות החמד של הארץ, שטיילה הרבה, שמכירה סיפורים ואגדות על מקומות בארץ, דמות המכירה את דתות הארץ לגוניהן, דמות שאוהבת כול שעל בארץ הזאת ושתלך ותחיה בכול מקום בארץ, מבלי להפריע לתושבים המקומיים. בגלל זה, אבא, ביקשתי שייכתב על המצבה שלך "האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו".
בסיום המכתב הארוך, שמאיר את דמותו בעיני בנו, כותב אביב:
"זהו אבא, לעת עתה. עוד אזכר בך באזכרות, בסיפורים שאני שומע עליך, בהיתקלות בחפצים ובמקומות שמזכירים לי אותך. אבא, ניפגש בחלומות, בזיכרונות, במחשבות, באירועים שיהיו לזכרך ובמקומות שטיילנו בהם יחד.
אז אבא להתראות, עד לפעם הבאה שאזכר בך.
מתגעגע אליך ואוהב אתך- אביביק."
לבסוף, פן נוסף לדמותו של אבא חורש מפי בתו רקפת (אשד)- קטע מתוך "זיכרונות שלי עם אבא":
"... פעם היינו לבד בחדר, רק אבא ואני. לפתע הייתה הפסקת חשמל. אבא הרכיב אותי על הווספה, ויחד נסענו לאזור הגנרטור. ראיתי איך הוא מפעיל את הגנרטור. המיוחד באבא הוא שידע לעשות דברים רבים, וכשביקשו ממנו משהו תמיד היה אומר- אין בעיות. אם היה מתקלקל משהו- היה אבא מתקן. אם מישהו ביקש דבר מה- מעולם לא היסס ולא אמר- אולי, נראה, אינני יודע, אלא תמיד אמר: "מתי נוח שאבוא?"
הנה כי כן, בדברים המועטים האלה שהעליתי מהעבר מפי מקורביו, אפשר להכיר את דמותו הנהדרת של חורש.
יהי זכרו שמור עמנו.
