דברים מתוך החוברת "ולמה הגשם חוזר"
חוברת לזכרו של מני, שיצאה ליום השנה הראשון לפטירתו
לרינטיה
מופלא הוא העולם,
בחובו טומן הוא אושר, וגם פגם,
כמין שק גדול שבתחתיתו חור קטן,
דרכו עוברים הטוב, הרע, וגם החם,
קשה להבין מה מכיל השק,
ונשאר האדם תמה כל יום מחדש,
איזה כח האלוהים בגופו טמן,
והרי הוא כל כך קטן, מופלא הוא העולם
פרחים, שלכת, הרים ועמקים,
ולואיי והיו בשק עוד חורים
חורים דרכם כמשקפת להביט יכולנו,
אל המקומות הרחוקים, השלגים, הגאיות והימים,
ימים ללא קץ אופקים,
שנמשכים ארוכים כמו השירים,
שירים נשגבים של בני נעורים,
על חופש, דרור ואי אלו עבדים,
עבדים, עבדים לעולמים,
כי זהו רצון האלוהים,
מופלא הוא העולם
שבין כל העובדים,
כבול בשרשרות וחבלים,
נמצא גם אנוכי,
כבול לרצוני האמיתי,
לראותך ברגע זה ניצבת לידי,
ואפילו רגע קודם אם זה אפשרי,
ואת קבלי את מכתבי,
כאילו הייתי זה אני עצמי,
והמתיני בסבלנות ליום חמישי,
היום שבו אפגוש את רינתי,
מופלא הוא העולם,
על זה שנתן לי לאהוב, מדי פעם,
נ.ב. איך הייתה ההופעה של תיאודורקיס? וזאת כדי להזכיר לך
שלהבא תשתדלי לזכור את מועדי הטלפונים שלנו.
*****
לאשתי הקטנה!
הטבעת
עגולה היא וזוהרת
דוממה ושותקת
תחילה כסופה
וסופה כתחילתה
מעגל חיי מתחיל ומסתיים בה
אולי אני הוזה ומלא שיגיונות
אך עיניך העולצות מתוכה אלי מביטות
קטנה היא ודוממה
זהב טהור עשויה
בדיוק כמו האהבה
לכן עולץ ליבי
בטבעתי
*****
לך אשתי
מהנץ השחר
ועד לשקיעת החמה
רוחש הוא לה אהבה
ביד חוששת מלטף הוא את יזהר
ואפילו כשהיא רחוקה ממנו
הרי היא עדיין בטווח ידו
ואם היה זה אפשרי
הייתי מבקש ממך שתהיי ממש בקרבי
אולי זה מוזר ומאוד תמוה
אך לך הבחור ודאי ידוע
*****
לאשתי
התגעגתי, התייסרתי ללא רחמים,
ניסיתי באמת ובתמים,
להרגיע את רוחי
לראות אהובתי
אפילו עד כלות נשמתי,
מאות חבורות קבלתי בכפות ידי,
משום שאת אי שם משאת חיי,
ואני די כאן זרוק בסיני,
עז רצוני לנשקך, אשת חיקי
ושיחליט הרבי שזה כבר באופן חוקי,
סביבי כבר כולם ישנים,
ואני עדין שט בין העננים,
חושב עליך, עלי וגם על הילדים
שהרי בקרוב, את תהיי אשתי,
ואת, תקראי לי בעלי
לקרוא לך אשתי
זה נפלא, אך הרי לא קנייני
ואת, לא תהיי עמי
כמו עכשיו, או אפילו לרגעים ספורים
יתנפץ עולמי, לאלפי רסיסים
ואז נאחה את כל השברים,
נגיע ודאי לאלף שנים
אותם נחיה ביחד כשנאריך ימים
ואז כשנהייה זקנים מופלגים
נאחז בידנו את הנכדים והנינים
נזכור את האהבה
שהתחילה במאה העשרים
ועדיין לא תמה
במאה השלושים
רבות יכולתי לכתוב
אך אותך, יותר מכל רצוני לראות
נאהבים רבים לחשו זאת, וזה כבר נדוש
*****
לאשתי
שיר קטן על אשה ענוגה
ואם יולדת
הילדה קטנטנה ביום הולדתה
אב חפוז חסר מנוחה
שבפרוזדור פסוע יפסע עד לצאתה
אתה אב לבת מסרה המיילדת
והוא חשב לתומו שהיא ודאי משקרת.
שובבה היא הקטנטנה
מוציאה היא את לשונה
לאביה וגם לאמה
וכשהיא גוחנת וגם קצת שורטת
אמה ברוב נחת מתבוננת ומחייכת
שובבה היא בעריסתה
שקטה ונינוחה
הושטתי ידי ללטף את לחיה
אך לא יכולתי בגלל המחיצה
ורק נפנפתי לה קצת מרחוק
שתדע שאני אביה, על פי החוק
ואותך אשתי חיבקתי ונישקתי
על שהפכת יום סגרירי ומושלג
ליום חג
עם הולדת אבישג